נמאס לי מהחיים, ונמאס לי ממני

מש מאיפה להתחיל אבל אני ארגיע קודם, אני לא אדם אובדני זה פשוט שבתקופה האחרונה אני מרגיש שאין לי ממש טעם לחיות.. אין לי למה לצפות ואין לי כלום, הדבר היחידי שיש לי זו המשפחה שלי וזה כנראה הדבר היחידי שטוב בחיי
ותתכוננו לחפירה חחח

כל חיי הייתי ביישן ומופנם מאוד ורק בגיל מאוחר יותר התחלתי להיפתח.. לא הייתה לי חברה אף פעם אפילו לא נשיקה ראשונה. היו לי כמה ידידות וחברים טובים, אבל עכשיו אני מרגיש בודד מתמיד.
הדבר היחידי שאני מצפה לו אחרי שאני חוזר הביתה מהצבא זה המחשב שלי, ומתי יצאו משחקים חדשים או פרקים חדשים בסדרות שאני רואה. ואני שונא שזה נהיה ככה... שזה בעצם נהיה ה"שיא" של הסופש שלי..
אני כל הזמן צריך לרדוף אחרי חבריי כדי להיפגש איתם וכמעט אף פעם זה לא יוצא לדרך כיוון שלהרבה אין רישיון או מכונית וכולנו גרים במושבים שונים, אז קשה להיפגש. וגם בתקופה האחרונה די התרחקנו.. הקבוצה העיקרית שהייתי מסתובב איתה מצאה לה אנשים חדשים שהיא מסתובבת איתה, וכל פעם שאני שואל אם עושים משהו היום אז 90% התשובה תהיה שיש לי כבר תוכניות. זו גם קבוצה ממש קטנה וכולם זוגות חוץ ממני.. מה שעושה זאת הרבה פעמים מביך. גם לצאת לברים אי אפשר כי אני לא אוכל לשתות כיוון שאני אצטרך לנהוג כי אין תחבורה ציבורית במושב שלי, ורוב חבריי לא מעוניינים בכך ותכלס מבין אותם אין להם ממש מה לחפש שמה, הם מבלים כל היום עם חברות שלהם (שגם הם ידידות די טובות שלי ), ואני מתחיל לחשוב שרק בגלל המסגרת של הבית ספר זה מה שהשאיר את החברות שלנו צפה כי היינו חייבים לראות אחד את השני...
(מצטער אם אני עושה כאן סלט זה פשוט שאני פשוט רושם והמילות יוצאות)
אז ככה נוצר מצב שאני חוזר הביתה כל סופש, לאותה שגרה, למחשב. למרות שאני מת לצאת לאנשהו אך אין לי לאן ועם מי, וכל פעם אותה שאלה של אבי אם אני יוצא היום, ואני כבר מתבייש לומר לו כל פעם שלא אבא.. אף אחד לא יכול.
שאני חוזר לבסיס שכולם שואלים איך היה הסופש אני כמובן משקר ואומר שיצאתי עם חברים כי אין לי כוח לומר כל פעם שלא יצאתי מהבית בכלל. ולפני שתגידו למה לא לצאת עם חבריי ליחידה? זה די בלתי אפשרי, כל אחד ממש עסוק בחיים שלו או פשוט גר רחוק מידי. יש אחד שאני ממש חבר טוב שלו אבל כל סופש הוא רק ואני מתכוון רק עם חברה שלו כל הסופש.
כמעט לכל אחד במחלקה שלי יש חברה ולחברים שלי באזרחות גם להם יש זוגיות מדהימה ואני פשוט מת מקנאה ומשתוקק לזה מאוד, זה דבר שלא חוויתי עדיין ולראות אנשים אחרים בזוגיות מדהימה גורם לי לרצות לזה.
ובגלל שאני בגדוד אני מרגיש שאין לי סיכוי להכיר בחורה כיוון שיש כאן ממש קצת וכולם מחזרים אחריהם אז הן די מלאות אגו מזה..
מרגיש שהחיים שלי לא מתקדמים לכלום, שכל הזמן שישאר לי בצבא זה יהיה אותה שגרה שאני חוזר הביתה, בלי מישהי שאני אוכל לחבק ולאהוב ולספר איך היה בצבא ולשמוע ממנה גם איך עבר עליה השבוע... כאילו נכנס בי שאשכרה בטוח אני אהיה לבד כל הזמן שלי בצבא כי אין לי מסגרת אחרת שאוכל להכיר מישהי, לא משנה כמה אני אנסה אני בסוף לא מצליח, לא משנה עם כמה בחורות התחלתי והבודדות שנתנו את המספר שלהם,זה אף פעם לא עברתי את שלב הסמסים כי אני מפלרטט ממש ממש גרוע בסמסים.. רבאק זה הגיע למצב שיש לי 3 תוכנות של היכרוית בטלפון ואף אחת מהם לא עוזרת לי
נמאס לי לחזור הביתה לבד בעצם לכלום, רק לאיזה חיבוק מההורים שזה הדבר היחיד שנותן לי טיפה שלווה ונחמה אבל גם זה לא מספיק..

מצטער על החפירה הענקית שכאן והסלט שעשיתי כאן...
השאלה שלי היא כזו.. איזו עצות אתם יכולים להציע לי? איפה אני יכול להכיר בחורה עם לב של זהב? שלא יהיה לה אכפת שאין לי ניסיון בכלל, איפה אני אמצא קבוצה חדשה של חברים בגלל שהחברים שלי כבר בקושי נפגשים איתי ורובם בכלל גם לא אוהבים לצאת מהבית (הם די אנשים סגורים ).
ללכת לפאבים וברים לבד? אני עדיין טיפה ביישן לא יודע אם אוכל וגם אם תהיה לי תאפשרות בכלל כי אצטרך לנהוג...
מה לעשות?
תודה.