מנסה לחדש קשר עם חברים - מתי זה יצליח, מתי לוותר?

בשנה האחרונה עשיתי שנת שירות ופרשתי ממנה חודשיים לפני שהיא נגמרה בגלל ריב מאוד קשה ועלבונות שנאמרו לי מצד המרכזת. אני לא אכנס לפרטים אבל בעקבות הפרישה נוצר מצב לא נעים ביני לבין שאר חברי הקומונה, אני נפגעתי מאוד מהם וגם הם מאוד נפגעו ממני, ובמשך החודשיים-שלושה הראשונים אחרי שעזבתי היה בינינו נתק מסוים, חוץ משיחות מעטות או אפילו כמה ריבים שהיו (כדי להכניס את הזמנים לקנה מידה - הפרישה שלי הייתה לפני כחצי שנה). אחרי 3 חודשים של התקררות החלטתי שאני רוצה לחדש את הקשר עם חברי הקומונה שלי, התחלתי לעשות את זה לאט לאט מהחברה שהכי היו חסרים לי ואלה שהרגשתי שיהיה הכי קל לחזור איתם לקשר (לשמחתי שתי הקטגוריות האלה דיי חופפות). בדרך כלל אני לא ממש טיפוס של קשר טלפוני, קשה לי עם שיחות טלפון ובאופן כללי אני לא מדהימה בלשמור על קשר. בתיכון גם ההתנהגות החברתית שלי הייתה יחסית פסיבית - לא הייתי יוזמת מפגשים או שיחות עם חברות, רק חיכיתי שאחרים יזמינו וידברו איתי. אבל בגלל שהסיפור הזה עם חברי הקומונה החלטתי הפעם לקחת את עצמי בידיים וכן ליזום ולהלחם על הקשרים. אז בשלושת החודשים האחרונים אני מתאמצת מאוד לאט לאט להחזיר את הקשרים עם חברי הקומונה, אחד אחד, לדבר גם סתם וגם לעשות עם חלקם שיחות רציניות להסדיר את העניינים והכעסים שעלו בעקבות העזיבה שלי.
עכשיו, מהסיטואציה הזה עלו שתי בעיות - האחת, כיוון שלהם יש אחד את השני (ואני מרגישה שאני חסרה להם הרבה פחות משהם חסרים לי) נוצר מצב שבו הם נמצאים כביכול ב"עמדת כוח" מעלי, כלומר - להם יש את הבחירה אם לעשות סולחה ולחזור לקשר או להמשיך לכעוס, ואני מנגד נואשת לחדש איתם את הקשר ולכן אני אמשיך ואמשיך לנסות. ולכן, אני מוצאת את עצמי "מתרפסת" בפני כל חבר קומונה ומתנצלת על ה"פשעים הנוראים" שכביכול עשיתי ומתחננת למחילה. אני מבינה שפגעתי בהם וכמובן שאני אכן מצטערת על זה אבל מאוד מפריע לי שאף אחד מהם לא מתנצל בפני ואני חושבת שבהחלט ראוי שיגידו משהו אפילו יותר משאני צריכה (אני לא אפרט את הסיבות לכעסים משני הצדדים אבל אני מבקשת שתאמינו לי שהפגיעה בצד שלי הייתה קשה יותר ואחד מחברי הקומונה אפילו הכיר בזה). עוד בעיה היא שאני הצד היוזם בכל הקשרים האלה (בניגוד מוחלט לאופי הרגיל שלי - וכן, אני יכולה לטפוח לעצמי על השכם שנהייתי יותר אקטיבית משהייתי בעבר, אבל גם להיות הצד האקטיבי הבלעדי זה לא בדיוק המצב האידאלי...) - עם אלו שהקשר שלי איתם כבר יחסית בסדר, אני עדיין זו שמתקשרת, שקובעת מפגשים, שמושכת את השיחה קדימה, ועם אלה שאני עוד מגששת ומדברת איתם, אני זאת שתמיד מנסה להתקשר, והם אף פעם לא מתקשרים אלי.
כל העסק הזה מוביל למצב שאני מרגישה בו מאוד לא נעים, מצד אחד הם מביעים רצון לדבר ולחזור לקשר אבל מצד שני אני מרגישה כאילו כל אחד מהם יושב לו על כיסא מלכות בלי לנקוף אצבע ואני צריכה להתאמץ ולרוץ הגיש לו מנחות והתנצלויות כדי שיואיל בטובו לסלוח לי. כמו שאמרתי אני נואשת לחדש את הקשרים ולחזור להיות חלק, לא רק שאני בודדה אני גם מתגעגעת לחברים שבסך הכל אהבתי מאוד והקרע איתם נוצר בכלל בגלל אירוע חיצוני, ואני מרגישה סיפוק מסוים על מה שאני מצליחה לעשות, אבל בחיים שלי לא הייתי במערכות יחסים כ"כ משפילות וחד-צדדיות שבסופו של דבר יחד עם הרגשות הטובים שבאים מדי פעם עם העבודה הקשה מביאות גם לא מעט סבל וכאב. אני מבינה שחברות, כמו אהבה או כמו לחיות את החיים בכלל, מביאה סבל והנאה ביחד, וההנאה שווה את הכאב כך שכל העסק עדיף מלשבת בבית ולא לאהוב ולא לכאוב (אחרת אנשים פשוט היו נשארים לבד לשבת על כיסא בחדר כל החיים) אבל אני רוצה שזה ייגמר כבר! שאני אחזור להיות חברה שלהם בלי כל המאמצים ובמערכת יחסים שוויונית שגורמת לכולם להרגיש טוב.
מתי אני אצליח? ומתי מגיע השלב שבו אני אצטרך להתייאש ולוותר? אני מאוד מאוד רוצה שנחזור להיות בקשר טוב אבל אני לא רוצה להיות מין "אקסית" מציקה כזאת...
אשמח מאוד לתגובות ולעזרה!