מותשת ממירוץ החיים - תחושת תקיעות

פשוט מרגישה צורך לפרוק... אני מתמודדת עם קשיי הסתגלות מאז שאני זוכרת את עצמי והרבה פעמים מוצאת את עצמי מותשת ממירוץ החיים-לימודים, עבודה, מציאת דירה והיכולת ליהנות מהחיים בין לבין. אני נמצאת עכשיו במסלול של לימודים לקראת סיום, אחרי שנתיים אינטנסיביות בטירוף שכללו מאבקים ונסיונות רבים להצליח לאזן בין עבודה ולימודים ועל הדרך גם לנסות להתקיים מכל זה, הלימודים הם בפריפריה מה שעוד יותר מקשה על העניין. אני עכשיו בחופשה ומתכוונת לנצל את הזמן כמה שיותר לעבודה כדי שאולי איכשהו אוכל לשים משהו בצד לקראת שנה הבאה. הבעיה שלי זה שאני פשוט מרגישה מותשת ומחוסרת אנרגיות ולפעמים בא לי לפרוש מהמירוץ. יש לי אופי הישרדותי ואני דורשת מעצמי הרבה, לטוב ולרע וכרגע לפחות קשה לי לראות את האור בקצה המנהרה ולהאמין שמתישהו אני אצליח ולא אחיה מהיד לפה מה שנקרא ואפסיק להיות מודאגת כלכלית. בנוסף, השנה גם היו רגעים רבים בהם הייתי בודדה מה שהקצין את תחושת החוסר שייכות והגביר את הלחצים ועכשיו אני שוב בתחושה שפשוט בא לי לעזוב את הכל ולא מסוגלת לקחת החלטות. אני חושבת שזה נובע מכך שגרתי כבר בהרבה מקומות (אני מגיל 20 מחוץ לבית און אנד אוף) ,החלפתי עבודות ואף פעם לא הגעתי לרווחה כלכלית או שייכות חברתית ולפעמים אני פשוט חושבת שזה פשוט לא הקטע שלי וזה הגורל שלי. חשוב לי לציין שאני בנאדם תקשורתי ואין לי בעיה לפתח שיחות עם אנשים וליצור קשרים אבל פשוט איכשהו הקשרים שלי עם אנשים נשארים שטחיים איפשהו, לא הופכים להיות חלק אינטגרלי מהחיים שלי ולא ממשיכים מעבר לתקופה ספציפית. כרגע קשה לי לראות מציאות אחרת בה יש לי עבודה שאני אוהבת ושאני מרוויחה בה טוב, סביבת חברים וחיים מלאים ופעילים כי אני פשוט לא מרגישה שייכת ומאז ומתמיד הרגשתי רצינית מדיי וזה אחד הדברים שאני הכי רוצה לשנות. אני מרגישה שלראשונה בחיי בא לי קצת להרגיע את החיפושים ולהצליח למצוא את המקום שלי. אני רוצה כבר הרבה זמן ללכת לטיפול פסיכולוגי אבל מפחדת שזה ישאב אותי ויתיש אותי רגשית ופחות ידרבן אותי לעשיה. כבר לא יודעת מה לחשוב ומרגישה שאני כלואה במעין מעגל קסמים כזה שלא מתקדם לשום מקום.

סליחה על המגילה אבל אשמח לשמוע אם מישהו חווה רגשות כאלה פעם ומה אתם מייעצים לעשות? כי אני בתקופה שלפני שנה אחרונה בלימודים וקבלת התעודה המקצועית ואני מרגישה שדווקא שאני הכי צריכה את הכוחות שלי, אני הולכת ונהיית מוטרדת ושוקעת בעצב יותר ויותר.