בן 22 ומרגיש בודד למרות שיש לי הרבה, מותר לי להרגיש ככה?

היי להגיד את האמת אני סתם כותב פה בשביל לשחרר אני מרגיש תסכול רב שאני לא מצליח להוציא אותו ולדבר איתו עם ההורים שלי או עם החברים שלי אז ככה..

בסך הכל החיים שלי הם כמו של כל אדם שהשתחרר לא מזמן ברוך השם הורים שלי בריאים יש לי 2 אחים שאני בקשר איתם יש לי קורת גג יש לי אוכל לא היה לי זוגיות וזה אבל יש לי חברים אומנם לא הרבה אבל זה מספיק לי יש לי כלב ואפילו קניתי רכב אבל למה אני מרגיש כל כך בודד?

אני מרגיש שעובר עוד יום ועוד יום וזה רק מדרדר ואני לא יודע למה

כיאלו אני כל כך מעריך את הדברים הקטנים שיש לי מכל פרט אבל בכל זאת אני מרגיש צער בלב שאני לא יודע איך לפתוח אותו ואף אחד בסביבה שלי לא במבין אותי וזה מרגיש איכשהו זה מכביד על בצורה כזאת או אחרת שאני לא יודע איך להסביר את זה כי אני רואה את האנשים מסביבי כיאלו מתקדמים בפער ממני בגלל שאני בכל כך בדאון שאני לא יודע איך להסביר כיאלו לרוב החברים שלי יש זוגיות כבר יש הרבה תלמידים שהיו איתי בבית ספר שסיימו תואר או התחתנו ואני כזה לעצמי רגע מה לפני שניה שיחקתי בחצר עם חברים איך כולם הגיעו למצב הזה שהם ככה ואני לא

כן אני יודע אני צריך להפסיק להסתכל על הדשא של השכן שהוא ירוק ואני יודע שיכול להיות שאני מסתכל על "דשא" ואני אומר ואוו הוא ממש "ירוק" ואז שמסתכלים לעומק הוא לא כזה ירוק כמו שחשובים אבל פאק איך אני יכול שלא להסתכל שאני מרגיש שאני שלא התקדמתי בשום דבר כמו שאר אנשים בגיל שלי זה הגדרה של לוזר?


מה אני פאקינג מופנק שאני אומר את הדברים האלה? לא יודע לא נראלי כל מה שהשגתי כמו השכלה ידע כוח או כסף וכל מה שרציתי השגתי בזכות עצמי ולא אף אחד אחר אז למה אני עדיין מרגיש ככה
אבל אם הייתי מסתכל מצד ורואה מישהו זה כותב את זה הייתי אומר פאק שיסתום את הפה הוא סתם בוכה


אבל זה לא סתם! אני באמת מרגיש חלול מבפנים ולמה ככה?
כי התחלתי את החיים שלי ועכשיו כל צעד שאני עושה אפשר להגיד שהוא לא צחוק כמו החלטות שלי זה בגלל שבחיים לא היה לי זוגיות ואני מרגיש שכל פעם שאני מרגיש "פרפרים" בבטן כלפי מישהי מסתבר שזה סתם כי היא לא מרגישה ככה כלפי וזה דופק אותי כי אני לוקח את זה יותר מידי ללב פאק איט נראלי אני פשוט חושב יותר מידי אבל המחשבות האלה רצים לי 24 שעות ביממה כל יום וזה מתגבר שאתה לבד שאתה במיטה או במקלחת ואני יודע מה אהיה בתגובות ובכל זאת אני מחפש תשובה לשאלה שלי

האם יש לי את הזכות בכלל להרגיש את הדברים האלה שמהתחלה אני מבין שהכל טוב שיש לי בית ומשפחה וחברים ואוכל שזה מה שאין להרבה אנשים ואני אומר שלא טוב לי שיש אנשים שאין להם את המינימום?