קשה לי בשירות הלאומי ואני לא בטוחה אם אני בשלה לזוגיות, איך מתקדמים?

הי, לא בטוחה כמה זה הולך להיות ברור מה שאכתוב אבל אשמח אם תוכלו לעזור לי עם השאלות שמעסיקות אותי.
אז ככה, אני בשירות לאומי בשנה ראשונה בבית חולים, במחלקת פגיה. במשך חצי שנה שנה קודם לשירות היה התמיינות לשירות לאומי של כל המקומות. היו מספר מקומות עליהם חשבתי בהם מקומות של מחקר, רפואה. מכלל הדברים מה שבחרתי לבסוף משכלול הדברים קבלה, עניין... בחרתי בבית חולים לאחר שסגרתי שירות שיבצו אותי למחלקה, האמת הגעתי פתוחה לגבי מחלקות לא ביקשתי מחלקה מסוימת. כל שביקשתי היא מחלקה בה אוכל ללמוד מהרופאים ושלא תמנע ממני ללמוד בשעות הפנאי שכן אני בשירות בסך הכל 8 שעות ביום.
שיבצו אותי בפגיה. עוד לפני שסגרתי בבית חולים אמרו לי שאת הבנות שירות מסנגרים. אני חשבתי שהכוונה היא שהצוות עסוק או באמצע בדיקות וכאלה יבקשו ממני לעשות שליחויות קטנות, להביא דברים לשלוח דברים.
מה שקורה בפועל זה שאני מתוך 8 שעות שירות ביום יכולה להגיע למצב שאני יושבת בטלפון 4 שעות, 20 דקות מתייקת, כותבת טמפרטורה פעם ביום, 3040 עם תינוקות שבוכים, שעה שעה וחצי מקפלת כביסה במקום כח עזר, שעה שעה וחצי מסדרת דברים במקום כח עזר, יתר הזמן שליחויות קטנות או עוד זמן בטלפון.
זה ממש לא מה שתכננתי לעשות בשירות. אני מרגישה לא תורמת כמעט בכלל וממש מנוצלת ושם כדי שהצוות ובעיקר כח עזר יוכלו לשבת בטלפון.
אין לי אבחנות או משהו, אבל אני כנראה עם איזושהי חרדה חברתית, חוסר הערכה עצמית, חוסר ביטחון, ואולי עוד כמה דברים.
אני במחלקה כבר חודש מרגיש כמו נצח.
בעיקרון תכננתי ללמוד אחרי השירות אבל אני מותשת ובחוסר אנרגיה ולא כי אני עושה הרבה וגמורה אלא יותר נראה לי גמורה נפשית. בזמן התיכון הייתי לומדת עד 17 בכיתה אחר כך עד 23 בחדר גם למבחנים של התיכון וגם לתואר עכשיו יש לי 15 עד 23 ללמוד ורק לתואר ואני לא מצליחה ללמוד בכלל ולא בגלל רמת קושי של החומר.
אני באמת לא יודעת מה לעשות עם עצמי אמרו לי לתת זמן כי בהתחלה עד שמכירים ועד שסומכים עלי ונותנים לי מה לעשות. אבל בסוף אני אהיה שם רק שנה אחת ולתת חצי שנה בשביל לראות מה קורה כשסומכים עלי ואם העבודה משתנה זה הרבה במיוחד אם חודש מרגיש כמו נצח.
עכשיו אם החג הייתי סוף שבוע ארוך בבית שישי שני ושלישי חזרתי תוך שעתיים ארבע שעות מיציתי לגמרי נגמר לי מה לעשות במחלקה אחרי אקסטרות ועשייה במקום צוות של המחלקה מה שמתסכל אותי עוד יותר ואני לא רוצה להיות ככה שנה שלימה.
אני רוצה לתרום באמת, וגם אם לא כל הזמן מרגיש שתורמת לפחות באיזשהו מקום להתפתח לא יכול להיות שבמקום זה אני בנסיגה, לא מסוגלת ללמוד למרות שבדרך כלל כן מצליחה להושיב את עצמי גם אם זה רק לכמה שעות ולא ליום שלם
כאילו באמת אני מנסה להבין למה לי לעשות שירות אני יודעת למה לכן אני עושה אבל לא מבינה למה לי לעשות את זה מבחינת תרומה אם אני לא נהנית לא מרגישה תורמת, מרגישה שאם אלמד מקצוע אתרום לחברה יותר למרות שאקבל על זה שכר.
גם רוב היום זה לא באמת שאני בטלפון כי קשה לי להיות בטלפון בחברת אנשים אז אני יותר מציצה לרגע ומסתובבת המון במעגלים כי לא יודעת מה לעשות.
בנוסף לעשייה עצמה, אני כמעט לא אוכלת במהלך השבוע כי בוקר צהריים האוכל הוא בבית חולים כאשר בוקר זה במחלקה בחדר צוות ואני לא מרגישה בנוח להיכנס לחדר כל עוד יש בו מישהו ואז או שאני לא רעבה או שאני רעבה ועם בחילה מהמחשבה ללכת לאכול ככה ואם לא אז אני הולכת לשם ואם אין אנשים או יש מישהו מעט מאוד ומרגיש לי מספיק בנוח אז אוכלת. צהריים זה ללכת לבד לקחת חמגשית מאזור המחסן ולאכול לבד, והאוכל עם טעם לוואי של בית חולים או קשה מידי לאכילה ואז שוב יש לי את אותה בעיה עם רעב, בחילה, ותחושה ואני מדלגת עליה. בערב אני משתדלת לאכול אבל אני בדירת שירות, כל אחת דואגת לעצמה, ואז שוב אני מחכה לזמן שיהיה לי פניות במטבח להכין אוכל, ולאכול ולא להיות עם בחילה ואני אוכלת ארוחה קטנה כי כמעט אין לי כלום בדירה.
ככה שיוצא שאני אוכלת נורמאלי חמישי בערב, שבת. יתר השבוע כמעט ולא אוכלת קצת סלט בבוקר, חביתה בערב
אני באמת אבודה, לא יודעת מה לעשות מרגישה שמשנה לשנה אומרים לי שאת החלק הקשה עשיתי ואת הדבר הזה עברתי, ועם זה סיימתי ואני רק מרגישה שמשנה לשנה אני ממצה יותר את הדבר ובשלב מוקדם יותר של השנה. בין אם זה את החברה, את הלימודים, התרומה, התחביב, העשייה




בלי קשר לזה או עם קשר, איך אני יודעת שאני בשלה להתחיל לצאת עם מישהו לצורך נישואין, כי אני באמת מרגישה שלפעמים אני שיא הבשלה לזה ולפעמים ממש לא בשלה. וגם יש לי פער לפחות בתפיסה שלי בין בשלות זוגית לבשלות הורית. אני מרגישה שאני מוכנה להיות אמא, ולהעניק למישהו את הצרכים שהוא צריך ולהיות עבורו אבל אני לא הכי בטוחה שאני יכולה להעניק את זה לבן גילי. כאילו אני ממש יכולה להיות אוזן קשבת, לענות על מה שישאל אותי עשוי להיות מעט ביובש אבל כן לענות אבל יותר אהיה אוזן קשבת משאצליח להתעניין לשאול שאלות ופחות אצליח להביע אמפתיה למרות שאבין ואקשיב ואהיה איתו. יכול להיות שיהיה יותר חלק מכפי שמדמיינת את זה, אני יודעת מה קורה לי בשיחות אחרות בחיים שאני מתכווצת גם אם זה עם חברה. ואני באמת לא יודעת אם אני מספיק בשלה לקשר או לא. אני מרגישה שכן יש לי את הבסיס שלי.