אני אוהבת בחור, אך יודעת שלא נוכל להיות ביחד.
כל הדברים שרציתי לספר לו, חנוקים אצלי,
מתגבשים אט אט לכדי אבן גדולה.
והיא מכבידה עלי, ומעיקה.
אולי להגיד 'אוהבת' זאת לא המילה הנכונה, עדיין לא, בכל אופן.
התקשורת בנינו מעולה, מבינים זה את זו, חושבים על אותו גל, צוחקים, יש לנו בדיחות משלנו ויודעים להגיע לעמק השווה.
שנינו מכוונים לחתונה (שומרי מצוות) אך לא מאמינים באותו אורח חיים דתי.
הוא רוצה שאבוא לקראתו, לטובתי, זאת אומרת. כוונה טובה.
אך לפעמים אני מרגישה שהיה לו קל "להתגבר" עלי,
או שזו רק תחושת בטן מאחר והמחשבות שלי עובדות שעות נוספות.
לא דיברנו מאז, רק כתבתי לו וכתבתי, שולחת למקום בו הוא לא יקרא. לא ידע שכתבתי אליו.
כמו נערה מיואשת שרוצה רק שהכל יהיה מושלם.
ובאמת, אני מרגישה מטופשת.
ומעל לכל השיאים, לשתף כאן. כאילו מה זה יעזור?
ואם הוא יקרא, ויבין שזאת אני? הסיכויים אפסיים.
אבל אני כל כך רוצה להיפטר מהמועקה הזאת, שחוזרת בדמות פרפרים בכל פעם שאני חושבת עליו.
אני יודעת שיש עוד בחורים, ואני לא מתכוונת להינעל עליו עכשיו. לא שיש אפשרות אחרת ברקע (-;
אבל המחשבה עליו, היא בתור אדם שיש לו חלק בחיי.
ואולי אני צריכה להודות בזה שלא אתנגד לכך שירצה להמשיך לקחת חלק.
תודה לכם.
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות