שלום. אני אנונימית, נערה ממשפחה בת שש נפשות במרכז הארץ. החלטתי לבוא לכאן ולפרוק קצת כי באמת לא היה לי מקום אחר.
מגיל צעיר (הזיכרון המוקדם ביותר הוא מגיל שש בערך) היו לי בעיות עם אחותי הגדולה ממני בשלוש שנים. בעיות הכוללות אותה מתעללת בי מילולית בצורה מעליבה ביותר ולעיתים קרובות גרמה לי לבכות. ההתנהגות הזאת כלפי הופיעה בנוסף להתנהגויות מחפירות שלה ברחבי הבית, כמו לקלל את ההורים, לצעוק, ולסרב לעשות דברים שביקשו או לעזור באופן כללי. כל זה נמשך כמה שנים, בערך עד שהגעתי לכיתה ח', אחרי שנים שלה צועקת ומתפרצת על כל בני הבית בכל הזדמנות, מה שגרם לי ללכת על קליפות ביצים במשך שנים כל פעם שראיתי שהיא עצבנית. במשך התקופה הזאתי התחננתי מההורים שיאמרו לה משהו, יענישו אותה, או כל דבר בתקווה שהיא תשנה את התנהגותה. העובדה שהם לא עשו יותר מידי דברים כדי לשנות את המצב למרות כל תחנוני גרמה לי לתחושת חוסר אונים קשה. זה הזמן לציין שגם אבא שלי הוא דמות שמאוד הקשתה עלי לנוכח העובדה שהוא, כמו אחותי- חם מוח, מתפרץ על כל שטות, עקשן ולא מוכן להקשיב. השילוב של לגדול עם שני אנשים כאלה גרם לי לתחושת כעס תמידית שאני מרגישה כל הזמן. על אחותי שאני שונאת יותר מכל דבר אחר בעולם. על אבא שלי, שדואג להוריד לי את הביטחון העצמי בכל יום, ועל העובדה שהוא לא ניסה אפילו להפסיק את ההתנהגות הנוראית של אחותי. אני היום בן אדם כועס, שמגלגל עיניים כל פעם שהוא שומע על חשיבותה של המשפחה.
אני בטוחה שכמה מכם חושבים שאולי אני כפוית טובה כי ההורים שלי נתנו לי חיים, וקורת גג, וחיים נוחים. ואתם צודקים, הם לא היו חייבים לתת לי את זה והם עשו את זה בכל זאת. אבל אחת מהדעות היותר מוצקות שפיתחתי במהלך השנים היא שהדבר הכי חשוב הוא שהבית שלך הוא מקום שיגרום לך להרגיש טוב, ובטוח, ואהוב, ולא לבד. ואני חושבת שהמשפחה שלי נכשלה מלספק את זה.
יש עוד כל כך הרבה דברים שהייתי רוצה לכתוב. אבל באותו הזמן אני לא רוצה לדוש ולהיזכר בזה יותר. אז תודה לאתר הזה שנתן לי את ההזדמנות לפרוק פה, ולילה טוב
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות