חרדה חברתית? אופי מחורבן? אני פשוט אישה אומללה שלא חיה את החיים!

אז איך ומאיפה מתחילים להסביר את מה שאני מרגישה/חווה? אין לי שמץ הכל כל כך מסובך, מתוסבך ומורכב. מרגישה שאני דפוקה אבל לגמרי ולא יודעת אם יש תקווה.
אתחיל בכך שבתור ילדה אני זוכרת שהייתי ממש שמחה ומאושרת, מוקפת בחברים, לא ביישנית, יוצרת קשרים, לא מפחדת להביע שמחה והתרגשות, לא מתביישת בעצמי ומי שאני. השינוי כנראה התחיל איפשהו בגיל ההתבגרות וממש החמיר במהלך שנות ה-20 לחיי. לקח לי המון זמן ליצור קשרים עם בני המין השני, פשוט חשבתי שאני לא מספיק מושכת, לא מספיק שווה ואפילו שאני שמנה (בגלל כמה ק"ג בודדים עודפים!). זה גרם לי להתכנס בתוך עצמי וממש להתבייש במי שאני. לא חוויתי בריונות או התעללות בתיכון, פשוט הייתי שקופה. עם זאת עוד היו לי את מעט החברות שלי (שכנראה חוו את אותם דברים) ולא פחדתי ליצור קשרים.
בתחילת שנות ה-20 הורדתי את הק"ג הבודדים העודפים וממש נהייתי חתיכה ושמתי לב שאני דווקא יפה. פתאום בחורים שמו לב אלי והתחלתי לצאת עם גברים. במהלך שנות ה-20 לחיי ניהלתי 3 קשרים רציניים שנגמרו תמיד ביוזמת הצד השני והותירו אותי שבורה לחלוטין, מתקשה להתאושש, נכנסת לדכאונות וכד'. סביבי חברות התחתנו והביאו ילדים ואני נותרתי מאחור מקנאה בטירוף, חושבת מה דפוק בי ולמה אני לא מצליחה וזה גרם לי להתרחק מהן עד שכבר נותרתי כמעט לבד ובלי חברות אפילו. גיליתי שפתאום קשה לי גם ליזום קשרים עם נשים אחרות, כאילו אני מתביישת וחושבת שהן לא באמת ירצו להיות בקשר איתי. הרבה בחורות דווקא חיפשו את חברתי אבל אני לא ידעתי איך לתחזק את הקשרים האלו (לא הייתי מתקשרת, לא הייתי יוזמת, לא מזמינה) אז כמובן שגם זה דעך ונעלם. איפשהו תמיד חשבתי שאם אני אזמין/אזום/אציע משהו אז אקבל דחייה דבר שאני מאוד מאוד לא טובה בהתמודדות איתו. בשנות ה-20 גם הלכתי בלחץ ההורים ללמוד תואר ראשון ובחרתי במקצוע שבכלל לא מעניין אותי ואני עוסקת בו עד היום לצערי עם לא מעט סבל.
בשנות ה-30 לחיי הכרתי את מי שהוא היום בעלי ויש לנו ילד. כל כך שמחתי שהנה מצאתי סוף סוף זוגיות טובה והקמתי משפחה אבל מסביבי כבר לא היה אף אחד שישמח איתי כי הרחקתי את כולם והבנתי כמה אני בודדה. בנות מקסימות שהכרתי בעבודה דווקא כן חיפשו את קרבתי אבל שוב אני לא יודעת ליזום ולהציע ולתחזק את הקשרים האלו מעבר לעבודה. אין לי אומץ להציע משהו. אפילו כשגיסתי אמרה לי שמתי שאני פנויה היא תשמח להיפגש לא ניצלתי את ההצעה.
אני גם כל הזמן מרגישה שכולם מבקרים אותי ובודקים ואני חושבת לעצמי מה יש לאנשים לעשות איתי כי אני חושבת שאני משעממת. אני רואה שלכולם יש איזה משהו שהם עוסקים בו מעבר לעבודה שמעניין אותם ולי אין או לפחות אין לי את האומץ לעשות משהו בקשר לזה. אני מרגישה שאפילו בשנים האחרונות איבדתי את היכולת לנהל שיחה, סתם שיחה עם חברה ואני תמיד מרגישה לחוצה מזה ומעדיפה להתכתב (ולא הייתי כך בעבר!)
אני כל הזמן כועסת על המשפחה של בעלי ומבקרת אותם כי אני חושבת שהם מבקרים אותי ותכלס הם בסך הכל בסדר. אני רוב הזמן כועסת על כל העולם ואחותו, לא יודעת לשחרר, גם מפחדת מעימותים עם אנשים ומוציאה את הכעס בסוף במקום הלא נכון. אני נעלבת מכל הערה כי אני בטוחה שהיא נועדה לפגוע בי, לוקחת הכל כל כך קשה, אני חסרת ביטחון בשיט, קנאית, מפחדת רצח מדחייה כי זה יאשר לי את מה שאני חושבת על עצמי.
והתוצאה של כל זה היא שאני לא חיה את החיים, פשוט מתה מהלכת! בקושי עושה דברים מהנים, מאוד בודדה בלי חברות, בקושי מחייכת, מפחדת מאוד מכישלון, כל הזמן רוטנת מתלוננת וכועסת כי רע לי כל כך בפנים. כלפי חוץ איש לא היה מאמין - בחורה משכילה, רהוטה, נאה... אבל בפנים אני רקובה לגמרי.
יש לי בראש רשימות של דברים שאני רוצה לעשות ואני פשוט לא עושה אותם:
מה עוצר אותי מללכת ללמוד קורס איפור שכל כך מעניין אותי?
מה עוצר אותי מלהציע לגיסתי להיפגש ולבלות?
מה עוצר אותי מלהציע לאמא של בעלי לשבת לצהריים ולנסות להתקרב אליה?
מה עוצר אותי מלנסות לתחזק קשרים חברתיים ולהציע וליזום?
אני מרגישה שהכל אבוד לי, שאין דרך לשנות ולהשתנות שזה כבר מאוחר מידי בגיל שלי.החיים שלי אומללים, אי אפשר להמשיך כך...