אין חשק לצאת בשישי עם החברות, אני מתנהגת כמו זקנה

טוב מאז ומתמיד הייתי ילדה של בית, לא אוהבת לצאת, אוהבת להיות אני הפוך שלי והטלויזיה.
בתקופת היסודי שלי הייתי ילדת רחוב שזה אומר שכל יום יצאתי לשחק עם חברים בחוץ ממש אבל כל יום נפגשתי עם חברים וזאת הייתה התקופה הכי יפה בעייני אז שלא היה סמרטפונים..
זה התחיל בחטיבה כבר שהיו ברי מצוות לא הלכתי לבר מצווה אחת אבל באמת של אף אחת!
כי בחטיבה היה לי את הדאגה הזאת של הבגדים עם כמה שיש לי עדיין פחדתי להתלבש מכוער או שלא מתאים לאירוע עצמו,
מה שכן אני זוכרת תמיד הבנות היו שמות שמלות/חצאיות ואני שנאתי ללבוש שמלות אז פחדתי שאגיע עם מכנסים ושאהיה "עוף מוזר" כי כן אנשים מסתכלים וכן אנשים מרכלים. וככה גם בימי שישי בחטיבה שהיו יוצאים למפגשים בקניון או בפארקים לא באתי אף פעם בגלל עניין הבגדים והחברה שקצת הייתי מנותקת..
ואז בתיכון בכיתה י' התחלתי כבר לצאת פה ושם סתם לקולנוע ודברים כאלה אבל פעם ב לא משהו מיוחד
בכיתה י"א פעם ראשונה יצאתי לבר היה נחמד מאוד
בסוף כיתה י"א פעם ראשונה הייתי בפאקינג מסיבה במועדון שכולם כבר היו לפניי בהרבה..
שאלתי מה לובשים למסיבות וזה ובאמת הלכתי והיה לי כיף וכנל כיתה יב.

עכשיו אני בצבא( עברנו את העניין של הביגוד) עוד מעט שנה עושה יומיות ובשביל כולם יום חמישי זה הסופש שמגיע שמברכים בו בחמישי שמח מבינה את הסופש הזה של חמשוש מהצבא והולכים להנות וזה אבל וואלה אני כבר לא מתרגשת מלצאת בשישי כמה אפשר וזה לא שאני לא בחברה שלא כיף איתה
אין לי כוח להתארגן ליציאה להוריד ממני את הפיגמה החמה ולהחליף אותה לחולצת בטן וגינס ועקבים/נעלים.
אין לי כוח לסבול מקור בחוץ שמחכים להיכנס למועדון/בר.
אני יוצאת פעם ב בשישי אבל פשוט יש רגעים (שזה בערך לרוב ימי השישי) שפשוט אין חשק לצאת ואני מעדיפה ללכת לישון (כי אני עייפה) או לראות טלויזיה במיטה.

חברות שלי אומרות בואי שישי היום בואי איתנו
ואני פשוט מוצאת תעצמי לא נמשכת ללצאת.
באיזה שהוא מקום כן באלי את הלצאת וזה אבל באמת שאין כוח או חשק או מה שתגדירו את זה אבל באיזה שהוא מקום אני מפחדת שאני עושה לעצמי נזק בזה שאני לא יוצאת מהבית.
אני מתנהגת כמו זקנה אם זה שאני לא רוצה לצאת אני 90 אחוז במיטה כל הזמן שאני בבית.
בקיצור רציתי לשאול אם גם אתם מרגישים ככה או שאם יש לכם עצות להביא לי?
תודה מראש וסליחה על החפירה