לא מצילחה להפסיק לשקוע בדיכאון. למה אף אחד לא מבין?

שלום לכולם. אני רוצה לספר לכם על משהו שעובר עליי, וקל לי להתבטא בכתיבה אז יש לי מזל שהכרתי את האתר הזה. הוא ממש טוב לפריקה. זה יהיה מאוד מאוד ארוך אז סליחה.
אז ככה - אני לא יודעת אפילו ממה להתחיל. הכאב חונק אותי מכל מקום מקיף אותי ולא נותן לי לנשום. התאהבתי במישהו. תמיד הייתי ילדה שמתאהבת בקלות ולכן גם התמודדתי בעבר עם אהבה חד צדדית. לא שהיה עם מה להתמודד כי בעבר זה לא הפריע לי. נהנתי להסתכל על הבנים שאהבתי הרבה ולהיות אובססית בלי לעשות כלום. אבל הפעם זה שונה וכאן מתחילה הבעיה שלי. בהתחלה חשבתי שזאת סתם עוד הדלקות קטנה ממש כמו השאר. הסתכלתי עליו והלכתי למקומות שהוא הולך אליהם. אבל עם הזמן נסחפתי לכך שנהייתי אובססית אליו. ואז התחלנו לצאת . לא דייט אלא יציאה רגילה עם חברים ואיתו. הייתי על גג העולם הלב שלי רקד והחיוך היה תמיד על הפנים. שמחתי כמו שלא שמחתי בעולם. הכרתי אותו והבנתי שהוא בדיוק ההפך ממה שחשבתי אבל זה גם לי להמשך אליו עוד יותר. הוא כל כך יפה. הוא כל מה שרציתי במישהו. בדיוק המראה המושלם שרק לחשוב עליו עושה לי כאב בלב מרוב שלמות. החיוך הכל כך יפה שלו, הילדותיות שגורמת לי לרצות לחבק אותו. כל כך הרבה דברים שלא עוזרים לי לשכוח . כי הפעם, הפריע לי מאוד שהוא לא אוהב אותי בחזרה. לא יודעת למה בדיוק כי בעבר זה לא היה כך. ויצא יום אחד שישבנו והתנשקנו. יש לציין שפינטזתי על הנשיקה הזאת כמו שלא פינטזתי בחיים. ואכישהו, היא הייתה הרבה יותר טובה מכל הדמיונות שלי. אבל בשבילו? זאת הייתה סתם נשיקה. כי הוא לא מתחייב לא רוצה חברה והוא מתנסה ומתנסה. ואצלי זאת לא הייתה התנסות כי אני מאוהבת מעל הראש. אם אפשר לקרוא לזה ככה כי אולי זה רגש חלש מדי. אני מעריצה את האופן שבו הוא הולך את האופן שבו הוא מסתכל,את איך שהוא מדבר ואיך שהוא צוחק... את זה שהוא כל כך מדהים וכל כך מתחשב ופשוט כל כך רע לי. כי התנשקנו, ועכשיו הוא עובר לאחרות. מנשק וגם מעבר. היה יכול להיות לנו מעבר לנשיקה אבל הבנתי שזה יכאיב כפול. הוא איתי בתיכון ואני רואה אותו כל יום והדרך שהוא מסתכל עליי מעבירה לי כל כך הרבה תקוות ... אבל אני יודעת שהוא בברור לא מרגיש אליי כלום. וגם אם כן, להיות חברה שלו זאת לא בחירה מושלמת כי יש לי פחד ממערכות יחסים וגם כי הוא אחד שבוגד. אם רק היה לי למי לספר את זה ומי שהייתי יכולה לבכות עליו ומי שהיה נמצא איתי ודואג לי ומשמש כתף תומכת. אבל אין. הרחקתי את כל החברות שלי עוד ממזמן כי הן היו צבועות והעדפתי להרחיק אותן ממני סוף סוף אחרי שנים של חברות. הכרתי חברה אחת שנהפכה להכי טובה ובאמת היה לי כיף איתה וחשבתי שסוף סוף מצאתי מישהי נורמלית שתמעוד לצידי גם בעת צרה. אבל טעיתי. כי כשרע לה אני תמיד שם ובכלל אני תמיד נותנת מעצמי המון כדי שלה יהיה טוב. אבל היא? אחרי שסיפרתי לה מה קרה לי היא ממש התייחסה ולא שמה לב שרע לי. שקעתי בדיכאון. כל הדברים שהיו לי פעם כיפיים,למשל לבלות עם החברה הכי טובה שלי, עכשיו איבדו גוון כבר ממזמן. היכולת להתרכז בדברים אבדה. אני מתעוררת כל כמה זמן בלילה ממחשבות. עליו. על הבדידות. על כך שנתתי את כל כולי לאנשים שלא העריכו אותי. ועצוב לי. עם כל יום שעובר מצבי מדרדר. חברה שלי מדברת על הילד שהיא דלוקה עליו,(שדרך אגב הולך לה מעולה איתו ואני עוזרת לה איתו) ואומרת כמה רע לה על זה שהוא לא שלח לה היי בוואטספ ודברים דומים. ובאותו הרגע אני זועמת ורותחת מעצבים. כי אני מרגישה עמוק עמוק בדיכאון ונשבר לי הלב מבחור ההוא, ולה שהולך איתו טוב,עצוב לה? היא לא מתייחסת אליי ולרצונת שלי. וכשאמרתי לה את זה היא לא ממש התייחסה. ויש הדבל קיצוני בהתנהגות שלי. אני עצובה רוב הזמן והראש שלי במקומות אחרים. אני מזייפת חיוך שיוצא כושל ומעורבב עם מלא כאב אבל לה לא אכפת. לאף אחד לא אכפת. אפילו ניסיתי לדבר עם אמא שלי שהייתה בטוחה שאני מדברת שטויות. אני לא רוצה לפנות לאף אחד כי זה מביך אותו.
נורא קל לאנשים לבוא ולהגיד "החיים יפים!תהני! תבלי! אל תחשבי עליו! תשימי מוזיקה,תרשמי לחוגים,תתנדבי,תכירי חברים חדשים,תעשי ספורט!" אבל רק מי שחווה את זה יודע כמה קל להגיד. אז בבקשה אל תגיבו את זה. כי כל שנייה ביום,גם כשאני ישנה היא מחשבה עליו, על היופו שלו על כך שהוא בדיוק הטעם שלי, על האופי שלו שמהפנט אותי כל פעם מחדש.אני לא יכולה יותר. בחיים לא כאב לי כל כך. אפילו אם לא תוכלו לעזור אני שמחה שיש לי את האפשרות לפרוק פה. ממש מעריכה את האתר הזה.