אמנם, בכל פעם מחדש אני נדחית. אין לי מושג למה. אני לא יודעת למה אנשים לא סובלים להיות לידי, למה אף אחד לא רוצה שאני אדבר.
אני לא מכוערת... אני מתעניינת ועוסקת בכמעט כל תחום בעולם, ממדעים, ספורט ועד אומנות וקולנוע.
אני לא יודעת, באמת שלא. אני תמיד מנסה להיות אדיבה, נדיבה, חושבת על הצד השני, תמיד מוותרת ומתפשרת כדי לשמור על החברות. אבל זו תמיד אני ורק אני. ואז אני מתפוצצת, ואף אחד כבר לא רוצה להיות לידי.
אפילו החברים הכי טובים, אלה שאני מכירה מגיל 0, כבר לא רוצים להיות לידי.
אני לא יודעת איזו טעות אני עושה, אני לא יודעת מה רע בי.
חשבתי שאולי יש בי איזה משהו מעצבן שאני לא מודעת לו, אולי בדיבור, או במראה, שפשוט לא רוצים להיות לידי. שללתי כבר כל אופציה אחרת.
בכל מקרה, חשבתי והגעתי למסקנה יחידה, שהפתרון האולטימטיבי בשבילי הוא פשוט להתנתק. אני אדם שחי בתוך עצמו, אני מסוגלת לחיות לבדי. סוג של.. זאב בודד. אולי אני לא אהיה האדם הנורמטיבי שההורים שלי ציפו לו, אבל לפחות אני אהיה מאושרת. אני לא יכולה לפתח קשרים מעבר לידידות קלילה, וזהו. אז מה לעשות?