אני מרגישה גמורה מבפנים החיים שלי ככ מצולקים והרוסים

כבר יותר משבוע אני מתלבטת אם לשלוח את ההודעה הזו לכאן , האם גם אם בעילום שם לחשוף את עצמי את הכאבים הפנימיים הכי קשים שלי והחלטתי שכן , חייבת להיות דרך חזרה - חייבת להיות מציאות אחרת , אני כן יכולה להרפא.
לפני שאתחיל אני מבקשת בכל לשון של בקשה - אל תשפטו אותי :( אל תהיו קשים איתי ואל תדחקו אותי לקיר, כ"כ כואב לי גם ככה.

אנסה לקצר ככל האפשר כדי לא להכביד ואני מודה לכל מי שמפנה מזמנו וקורא את הההודעה שלי.
כשהייתי קטנה עברנו לעיר אחרת בצפון בה הורים שלי קנו בית באותה תקופה (הייתי בערך בכיתה ב') אבא שלי חלה מאוד ואמא שלי נעדרה הרבה מהבית, הוא היה המפרנס העיקרי ונקלענו לקשיים כלכליים קשים מאוד. בכל אותו זמן אחי היה מתעסק איתי מינית, הוא אמנם לא אנס אותי אבל הוא היה נוגע בי בצורה מינית בוטה ומנצל אותי בצורה הכי מגעילה שיש, הוא היה מתייחס אליי כל כך מגעיל חוץ מהקטעים האלה כך שמבחינתי עם הבגרות הנפשית שהייתה לי אז - אם הייתי רוצה יחס חם אוהב וקרוב הייתי צריכה להסכים לדברים האלה בינינו כדי להנות מזה - במבט לאחור לא הייתי צריכה אפילו להתקרב אליו או להסכים להיות איתו לבד בבית. אני האחות הכי קטנה במשפחה ואני מרגישה שקיבלתי את כל הסטירות שיכולתי לקבל מהמשפחה הזו.
בכל אותה תקופה שזה קרה (והיו כמה שנים טובות) אף אחד לא ידע מכך או שמע בנוסף לזה חוויתי דחייה חברתית לא נעימה בכלל בגלל המצב הכלכלי, ילדים הם עם רע ואני רגישה מאוד וכך יצא שבבית קיבלתי סטירות עצבים וחוסר סבלנות וגם בבית ספר הייתי מאוד פגועה מהדרך בה התייחסו אליי. המצב בחטיבה לא היה יותר טוב, המצב הנפשי שלי התדרדר והייתי מאוד פגועה מאנשים שם , אני חושבת שאין טעם לדבר על כך משום שעברו הרבה שנים - זה לא משנה מה קרה שם כבר משום שהצלקות קיימות עד היום - אני תמיד מרגישה שצוחקים עליי שמרכלים עליי שמנסים לפגוע בי שמנדים אותי שלא אוהבים אותי שלא רוצים אותי שמגרשים אותי. זו הייתה חווייה יום יומית בגיל כ"כ קריטי שמעצב את האישיות והביטחון העצמי. היו לי לילות ללא שינה ואז בערך בכיתה ח' התחילו לי בעיות קשות של עצירות, משהו שמלווה אותי עד היום - עצירות והפרעות שינה לסירוגין.
בין כל אלה - עליתי לתיכון נחלתי הצלחה היה לי נחמד בתיכון למרות שהיו לי המון דיכאונות ומצבים קשים תמיד הרגשתי דחויה תמיד הרגשתי לבד - מכל התקופות האלה אני זוכרת את טעם הדמעות בגרון שלי , כך גם בצבא.
אני לא זוכרת או מכירה תקופה אחת בחיים שלי שהייתה רגועה ומאושרת או די מעניינת.. אחרי הטיולים והעבודות של אחרי הצבא התחלתי ללמוד וחוויתי ריגרסיה רצינית במצב הנפשי שלי. הרגשתי שאני הולכת אחורה שוב לתקופה של החטיבה.
סיימתי את התואר, הלכתי פה ולשם לעבודות ניסיתי לבנות קרייירה ולא הצלחתי..
הרגישות שלי בתוספת של בעיות שינה ובעיות בשירותים פשוט מונעות ממני לקיים אורח חיים בריא , אני עדיין גרה עם ההורים שלי בצפון - מרגישה כ"כ חסרת חיים, אני לבד .. :( מרגישה שהמון אנשים מזהים אצלי איזה סימן אדום בוהק על המצח של מטומטמת או משהו אחר ופשוט מתרחקים.. בעוד שכולן מתקדמות בחיים עובדות מתחתנות נהנות מהחיים יוצאות ומטיילות אני רוב הזמן בחדר שלי או בעבודה.. אני יצור חברותי עדיין קיים בי ניצוץ שאוהב להנות מהחיים אבל מיום ליום הנטל הנפשי והפיסי כבד כ"כ .. גם אם אני עושה דברים אני לא נהנת :( יש לי הרבה מחסומים רגשיים שעושים לי רע :( אני מרגישה שאנשים דורכים עליי מנצלים או ומזלזלים בי, שתמיד אפשר להגיד לי מה שרוצים שתמיד אפשר לבטל אותי, יש לי מרפקים אני אישה חזקה יש בי גם חמלה ורגישות ואני לא רעה לאנשים רק כי נסיבות החיים שלי קשות ..
מה אני עושה מכאן?
היה לי גם חבר עכשיו כמה חודשים שמאוד פגע בי , הוא היה צועק עליי מחזיק אתי קצר רב איתי וכועס עליי - הוא היה בנאדם קשה שלא היה סבלני לרגישות שלי אבל נראה לי שגם בחורה יותר קשוחה ממני הייתה מסרבת לקבל יחס כזה מהגבר שלה..
אני מרגישה שהחיים שלי כ"כ תקועים.. אני קמה מאוחר , מורחת כמה שעות של עבודה שמצאתי מהבית.. לפעמים מוציאה את הכלב מסתובבת קצת וזהו לא עושה יותר מידי :( לא מרגישה שרוצים אותי, חברים טובים שהיו לי בעבר כבר די שכחו ממני :(
אני לבד..
פעם כתבתי פה הודעה על המצב החברתי שלי ושאני רוצה לצאת ולהנות מהחיים ואנשים מאוד כעסו על כך שאני לא קמה והולכת לבד או נלחמת ובכוח עושה דברים.
אני לא מצפה שאף אחד יושיע אותי אבל אני גם לא יכולה כל הזמן לעשות דברים לבד
:( נמאס לי זה לא כיף לי , אני תכף בת 30 ואין לי כלום בחיים האלה :(
מישהו חושב שיש לו רעיון איך לצאת מהביצה המגעילה הזו?

למרות הכל אני רוצה לאחל לכם המשך שבוע טוב...
גל.