כשהייתי בת שמונה גילו לראשונה שאני חולה. לא במשהו מדבק, או שנראה לעין. משהו שאם משגיחים עליו, הכל יהיה בסדר, ואני לא אהיה בסכנה בריאותית. כשהילדים בכיתה גילו, הרבה התחילו לצחוק עליי ולהתרחק. עם השנים, ילדים עדיין לא מבינים. הם ממשיכים לצחוק ולרדת עליי. כשאני מתלוננת מידי פעם ל"חברים" שלי על זה שקשה לי כל הזמן להיות בבדיקות, ולהרגיש רע, הם אומרים שאני בכיינית ושאין לי זכות להתלונן. ואז עוברים למה שהם רוצים לדבר עליו. אני לא יכולה לשתף אותן במה שעובר עליי, כי לא אכפת להם. גם במשפחה לא ממש אוהבים שאני מתלוננת. אני לא מתלוננת הרבה, אבל מותר לי. זה קשה לי להיות חולה כל הזמן, שזה ישפיע על הכל ואפילו על מצבי הרוח שלי, ועל התפקוד שלי ביום יום. הם אומרים לי שאין לי זכות להתלונן, שיש אחרים שסובלים חוץ ממני. מה שהם לא מבינים, זה שגם לי מותר מידי פעם כשאני סובלת להתלונן. אם לאנשים בני שלושים שגילו שהםמ חולים באותו הדבר כמוני מותר להתלונן, למהלי לא? הרי אני אחייה עם המחלה הזאת למשך כל חיי. יותר ממה שחייתי בלי. למה לי אסור להתלונן ולומר שקשה לי? שגם אני סובלת? לא רק אחרים. גם אני סובלת, ואני רוצה שמישהו פעם יבין שגםהסבל שלי חשוב ולא רק של אחרים. שאי אפשר להשוות בין סבלשל אנשים שונים. זה לא אותו הדבר. למה אבל אף אחד לא מבין ומקבל את זה?
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- מדורים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות
הוספת סרטון מ-YouTube
כתיבת עצות בקלות ובמהירות
מעקב אחר הדירוגים שהתקבלו לעצות שלך
מעקב אחר העצות שכתבת והתגובות שהתקבלו
ניהול התראות חכמות לתכנים שכתבת ושתרצה לעקוב אחריהם
ללא צורך בכתיבת פרטייך האישיים בהוספת עצות ותגובות
2025