איך מתמודדים עם דיכאון ומחשבות על מוות?

היי...אני חולה בדיכאון מאז שאני בערך זוכרת את עצמי.
עברתי הרבה טראומות בילדות,התעללויות וקשיים...שרק הגבירו את הנטיות הדכאוניות שלי.הייתי מאושפזת בבתי חולים כי רציתי למות ועשיתי הכל בכדי שזה יקרה.
היום,כמה שנים אחרי,אני עדיין לא מצליחה לצאת מזה!
אין לי סיבה (חוץ מדברים שחוויתי בעבר שנותנים את אותותיהם עד היום) להרגיש ככה בהווה.
אני חושבת לעיתים על מוות וכמה לפעמים פשוט בא לי לסיים את החיים.אולי אני לא אממש את זה אבל מבחינתי לחיים אין שום דבר להציע לי.חוץ מסבל.
ואני מרגישה בודדה כל כך...
אני לא מצליחה לעשות עם עצמי כלום,גם לא להנות מהתחביבים שלי (ויש ,או לפחות היו הרבה..).
אני בוכה הרבה.מרגישה עייפות ותשישות למרות שאני לא עושה כלום ימים שלמים.אני מסתגרת בחדר ולא יוצאת לאף מקום.
אני מנתקת קשרים עם כל מי שבערך קרוב אליי וגם ככה אין הרבה כאלה ,כי אני מרחיקה כל מי שמנסה ליצור איתי קשר מחששות להיפגע.
אני פוחדת מהעתיד;פוחדת שהדיכאון והחרדות יהרסו את החיים שלי...ישתלטו על הנפש שלי,וימנעו ממני להיות מאושרת עד סוף חיי...
אני סופרסופר רגישה ואובר שברירית ועדינה.לא חושבת בכלל שאני מסוגלת להתמודד עם העולם.הוא כל כך אכזרי,כל כך קשה.ואני חוויתי את הרע שבו כל חיי ,בדרכים שונות.
פוחדת מבני אדם,ולא מצילחה להתגבר על זה...
אני כבר משתגעת.מחפשת עזרה ולא מוצאת.וניסיתי לדבר כבר עם הקרובים אליי...נפתחתי וסיפרתי...התחלתי טיפול...אבל זה לא ממש עוזר-אני ממשיכה לפחד ,להסתגר ולהיות מדוכאת.
טופלתי בעבר במגוון אמצעים ולא קיבלתי מענה לבעיה.שום דבר מאלה לא ממש עזר.
אני מבזבזת את חיי...תקועה,לא מתפתחת,וצופה בחיים חולפים על פניי..מבלי שיהיו לי הכלים והכוח לסייע לי.
אני האוייב הכי גדול של עצמי וזה נוראי,כי אני לא מסוגלת להתחסן מעצמי ובשרי! לא מסוגלת למצוא פתרון שילחם בי ! ואני מיואשת.תשו כוחותיי.תשתי מלראות אנשים שמחים ומאושרים שהצרה הכי גדולה שלהם הייתה מה להתאים לשמלה שהם קנו,או ה70 שהם השיגו בבגרות בתנך שאומרים לי "החיים יפיםםםם הכל לטובההה!"...אני מעריכה את זה שהם מנסים לעודד,אבל הם לא מבינים שזה לא עוזר לי?
אני לא מצליחה כמה שאני לא מנסה לראות את היופי בחיים.אני שונאת את העולם,שונאת את עצמי.
ומאסתי בחיים האלה.

אשמח לשמוע מכל אחד שיוכל לייעץ
ובבקשה בלי ביקורת,תודה!