בעלי אדם עצבני, קריזיונר ואגרסיבי

בת 42, נשואים קרוב לשנתיים.
שנינו אנשים אינטליגנטיים ואיכותיים, במשרות ניהול בכירות ואולי בגלל זה אני בהלם מהמחוזות אליו הגיע הקשר שלנו...
חיפשתי בן זוג שנים ארוכות ולא מצאתי, תמיד הייתי במערכות יחסים רציניות אבל בני הזוג לא רצו להתחתן.
האחד שאיתו התחתנתי חיזר אחריי בטירוף במשך שנים. בסוף נכנעתי לחיזוריו. חשבתי שאם הוא אוהב אותי כל כך, הוא יעשה הכל כדי לשמור על הזוגיות שלנו. הסיבה שלא רציתי אותו כל השנים היתה בגלל פערי תרבות ביננו, הוא אגרסיבי מאוד וחששתי שיבוא יום והאגרסיביות תתחיל להיות מופנית אליי. לא תיארתי לעצמי שהיום הזה יגיע תוך פחות משנה אחרי החתונה...אז התחילו הבעיות, המריבות, הפערים, ומאז זה רק מתדרדר. הוא צועק עלי המון (לרוב באמת בגלל שטויות), הרבה פעמים אני יודעת שהוא פשוט עצבני וזה לא קשור אלי אבל הוא מוצא דרך לקשור את זה אלי, ומוציא עלי הכל. מרגישה כבר תקופה כמו שק חבטות. זה לא הגיע לאלימות פיזית, אבל אלימות מילולית לא פחות כואבת ומשפילה.
הבהרתי לו כמה פעמים שאני לא שק חבטות שלו ושאני לא מוכנה ליחס הזה, לא מוכנה לצעקות, לא מוכנה לעלבונות (אמר לי כמה פעמים שנמאס לו מהטמטום שלי... אני מטומטמת? אני??תואר שני בהצטיינות יתירה, מצטיינת בעבודה, מוערכת, אני מטומטמת??? - אולי בעצם כן, כי הסכמתי להתחתן איתו). פעם אחת הוא צרח עליי במסעדה כי סיפרתי לו משהו והרגשתי שהוא לא מקשיב אז אמרתי לו "טוב, נראה שאתה לא מקשיב לי", אמרתי את זה ברוגע, ממש לא בקטע של מריבה, רציתי לאפשר לו להגיד שנכון הוא באמת לא מקשיב כי הוא מוטרד ממשהו, אבל הוא משומשקום, התחיל ממש לצעוק ועם תנועות גוף עצבניות של אחד שעוד שנייה דופק אגרוף לשולחן... לא דיברנו שלושה ימים. לא הייתי מסוגלת לדבר איתו אחר כך. ואז עשיתי איתו שיחה מאוד נוקשבת. היה נדמה שהוא מבין שזה לא לעניין, ובחודש האחרון זה קצת נרגע, ואתמול שוב היה התקף עצבים. ביקשתי ממנו עזרה עם הפעלת מכונת כביסה ישנה, ומשהו לא הסתדר לו שם והוא חטף עצבים והתחיל לצעוק למה הוא צריך לבזבז זמן על השטויות שלי ושאני אחשוב קצת. אני מרגישה שגם כשהוא מתנצל אחרי התקף, שנינו יודעים שזה יקרה שוב. הוא לא יודע לשלוט בכעסים שלו ומגיע מבית שאבא זלזל באמא. אני בהלם איך מזה שכשחיזר אחריי, העריץ את האדמה שדרכתי עליה ופתאום הפכתי להיות האישה המטומטמת שמזלזלים בה וצועקים עליה. זה גורם לריחוק ביננו. אני נמנעת מסקס איתו, מתרחקת, נזהרת. הסיבה היחידה שאני לא עוזבת היא כי להיות גרושה ללא ילדים בגיל 42 זה מאוד בעייתי ולא יהיו לי אמצעים כספיים לממן טיפולי פוריות (תרומת זרע ולצערי גם תרומת ביצית). וגם כי נורא קשה לי להודות שטעיתי. שגם התחתנתי בגיל כזה מבוגר ולא רק זה זו גם היתה טעות. מה כדאי לעשות? איך אפשר לשכנע אותו שאנחנו צריכים טיפול? הוא מאוד אנטי לעניין. הוא לא באמת מבין שההתנהגות שלו אלימה, תוקפנית, לא ראויה וגועלית. הוא חושב שהוא בעל נהדר, מפרגן לי, קונה לי כל מה שאני רוצה, וכו וכו. הוא לא מבין שיחס נמדד במחוות הקטנות, בסובלנות, בטון הדיבור, בדיבור רך, בהקשבה, בכבוד. אני מרגישה שרק איש חיצוני יוכל לשקף לו מי הוא באמת בתוך הקשר הזה, אני פשוט לא מצליחה לשקף את זה.