אני מסתובבת בעולם בתחושה שכל זה חסר טעם ופשוט מייחלת למותי

היי אסק פיפל.
אני לא ככ יודעת למי לפנות ולא ממש מאמינה בפסיכולוגים.
אני בחורה בת 24, חייכנית ומחמיאים לי הרבה.
אנשים חושבים שאני בחורה חיובית, שמחה, אינטיליגנטית ויפה, לעומת זאת אני חושבת או יותר נכון יודעת כמה דפוקה אני וכמו כן די משוכנעת שאני נראית לא משהו בכלל. אני מרגישה כמו הצגה מהלכת, כי אם אנשים היו יודעים מה באמת עובר לי בראש , היו חושבים עליי דברים שונים בתכלית.
אני מאובחנת עם ביפולר קרוב לשנתיים ולא מטופלת בתרופות כי אני לא רוצה ולא מאמינה שזה יעזור. כמו כן אני מרגישה שזה יהיה פשוט לרמות את עצמי שהכל טוב כשלמעשה המציאות מחורבנת.
אני מסתובבת בעולם בתחושה שכל זה חסר טעם ופשוט מייחלת למותי, זו ממש המשאלה שלי, באמת ובתמים.
אני סובלת מהפרעות אכילה, אני מרזה בצורה די קיצונית כשאני נהיית אובססיבית למה שאני אוכלת(כש"טוב" לי, באופן יחסי) ומשמינה בדכאונות(8 קילו בחודש וחצי- לא סביר בעליל) אני סובלת מבולמוסי אכילה בדכאונות, עד עכשיו לא הקאתי, היום כן אבל אי אפשר לומר שאני מוצלחת בזה.
כבר ארבע שנים שאני נלחמת בשדים שלי ונעה בין יאוש לתקווה. איבדתי את כל החברות שלי(ניתקתי קשרים ) ואני בקושי בקשר עם האחים שלי, כי אני פשוט לא מסוגלת להעמיד פנים וגם ככה אני מרגישה שאני מציגה כל השבוע בעבודה ומול יתר העולם שלא מכיר אותי מצג שווא.
אני עובדת כמנהלת משרד במשרד עו"ד ולא כל כך מתלהבת מזה, בהתחלה די סבלתי עכשיו התחלתי להתרגל, אבל קשה לי לסחוב את השבוע והדבר היחיד שעוזר לי הוא שאני יודעת שביום חמישי אני מפצה את עצמי בחבילות שוקולדים וכל מיני דברים שאני לא נוגעת בהם במהלך השבוע.
מיותר לציין שההתנהלות הזו גרמה לי להשמין וכתוצאה מכך אני מרגישה עוד יותר מחורבן עם עצמי, אבל פשוט מרגישה שכלום לא מעודד את רוחי ושאין לי שום נקודת אור בחיים, אני כבר מזמן לא יוצאת בסופשים ולמעשה תקועה שישי שבת בבית ששומר שבת ואני ממש לא ואפילו שונאת את זה .
אני בחורה חברותית במהותי אבל כבר הרבה זמן בודדה מאד , מתחמקת מאנשים שמכירים אותי וממש נמנעת מכל אינטרקציה עם אנשים שמכירים אותי באופן אישי.
אני מרגישה שיש לי קצת חרדה חברתית, אני שונאת שמסתכלים עליי, זה מלחיץ אותי ואני מרגישה חוסר ביטחון.אני נלחצת מלאכול ליד אנשים ושמסתכלים לי על האוכל ולכן אני אוכלת בשירותים, כן- אני יודעת שזה מגעיל אבל אני פשוט לא מסוגלת עם המבטים.
בשלושת החודשים האחרונים החיים שלי עברו טלטלה, הייתי אמורה להיות דיילת אוויר ולעבור דירה והרגשתי שהחיים שלי סופסוף יהפכו למשהו שאולי אצליח לאהוב, אבל חוסר ריכוז בלימוד בגלל מצב נפשי הרס לי ונאלצתי לנשור מהקורס(אחרי שכבר עברתי מיונים וכו ואף קיבלתי מדים) לפני קרוב לשנה עזבתי לימודים במכללה מסיבות זהות. עניין הדיילות גרם למפח נפש ענקי שבעקבותיו חודשיים של דיכאון אטומי והתרסקות כל חיי כולל מינוס מטורף בבנק-ביטלו לי את האשראי וחסמו את הטלפון.
ההורים לא ידעו מהלעשות כשהייתי מסתגרת שבועות שלמים בחדר ובוכה ושאלו מה יכול לעודד את רוחי, ביקשתי כלבלב וקיבלתי.בנוסף אחותי שגרה בחו"ל הגיעה במיוחד כי פחדה שאפגע בעצמי.
אי אפשר להגיד שזה לא שיפר את מצב רוחי בקצת אבל אני עדיין מרגישה פשוט תהום ענקית וחלל עצום בנפש, מרגישה פשוט ריק.
בגדול אני פשוט רוצה למות וכבר יש לי כמה תכניות, אני מחכה לרגע המתאים
אני פשוט סובלת ושום דבר לעולם לא ישנה את זה ואני לא מסתפקת בשיפור מועט.
כל פעם כששומעים בחדשות על אנשים שמתו בתאונות וכו אני מצטערת כל כך שזו לא הייתי אני, אני ממש מקנאה.
אציין שבאפיזודה הדכאונית האחרונה הייתי מטופלת אצל פסיכולוגית אבל הפסקתי את הטיפול מחוסר תקציב ומתוך הרגשה שזה לא מועיל בכלום.
ולסיום פשוט רע לי ונמאס לי ואני כבר לא יודעת מה לעשות עם כל השחור הזה שיש לי בנשמה.