שלום,
אני חיילת משוחררת וחבר שלי עוד כשנה יהיה גם...
אנחנו חמש שנים ביחד, מאורסים, הוא הציע לי לפני שהתגייסנו וכנראה נתחתן בעוד כשנתיים-שלוש... :)
קצת עלינו- החברים הכי טובים, כיף לנו מאוד ביחד, מאוד בוגרים ויודעים מה אנחנו רוצים אחד מהשני, לא רבים על שטויות, מלומדים (השתתפנו בקורסים והתנדבנו) - בקיצור, מהח'ברה הטובים....
אני מאוד מחכה לזה שנגור ביחד, גם כי זה מרגש מאוד ועוד צעד ביחסים, וגם כי יש דברים שמדאיגים אותי והם לא יהיו סגורים עד שנעשה את זה... (כמו כל זוג)
הבעיה כאן זה שאנחנו כבר כל כך הרבה זמן ביחד, וכל כך בטוחים בעצמנו, שזה "חתיכת סרט" אם יהיו בעיות כשנגור ביחד... לא כמו זוג שמכיר כחצי שנה ועובר לגור ביחד... אני לא מסוגלת לראות את עצמי נפרדת ממנו, אבל אם יהיו בעיות ולא נדע לקטוע את זה, זה יכול להיות בעייתי? או שזה נכון לא להיפרד ולהילחם על הדברים?
מה שבעיקר מדאיג אותי זה שאבא שלו מדבר בצורה פשוט מזעזעת לאשתו וחבר שלי סופג את זה ולא רואה כמה שזה לא בסדר, אז אליי הוא לא מדבר ככה וכשהוא מנסה אני ישר מעמידה אותו במקום - אבל לא יהיה יותר קל להיות עם אדם שלא מדבר ככה? שמכבד את אשתו ועוזר לה לנקות ולבשל... (נגיד אצלם אין מצב שבעלה יעשה משהו, הוא ישר אומר לאשתו לעשות, בדרישה! ולא מזיז אצבע!)
אף פעם לא ניסיתי "לחנך" בן זוג ותמיד סלדתי מהנשים שנתנו הרגשה שהם אמא של בעליהם.... אבל אולי אני כן צריכה לחנך? זה נקרא "להילחם"? ואולי אם אהיה אסרטיבית מספיק אז הוא תמיד ידבר אליי בכבוד? ***מה הפתרון?***
עזרה!
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות