גרם לי לאבד אמון באנשים, האם יום אחד האמון יחזור?

שלום. לפני שאתחיל, אספר בקצרה.
אחרי ידידות שנמשכה שנים רבות, התאהבתי בו. נער קצת קטן ממני, אבל באותה שכבת הגיל (במהלך החודש אחגוג יום הולדת). חודשיים לאחר ההתאהבות הזאת החלטתי שהגיע הזמן לספר לו, כי במשך שנים היינו פתוחים כל כך, וכל יום נוסף שאני מסתירה את הרגשות שלי ממנו הן רק התגברו. אז סיפרתי.
לא היה לו מה להגיב, דיברנו פחות, נפגשנו פחות ובכללי הרגשתי שהקשר הזה לא יימשך עוד זמן רב... אבל השלמתי עם ההשלכות האלו. אחרי משהו כמו שלושה חודשים, כבר לא יכולתי יותר. הבנתי כבר שמדובר באהבה, ולא בהתאהבות. שאלתי אותו פנים מול פנים האם מרגיש כמוני, ולא. התשובה הייתה שלילית. נפגעתי כל כך ומאותו היום התחלתי להתבודד קצת, התחלתי לאבד אמון באנשים. אחרי חודש הוא אמר לי שהוא עוזב לח"ל ומאז לא נפגשנו.
זה קרה לפני כמעט שנתיים.

כמעט שנתיים לא פגשתי אותו, כמעט שנתיים לא דיברתי איתו. התכתבנו קצת בחצי שנה הראשונה מיוזמתו, אבל גם זה נגמר. אני כל כך אוהבת אותו, אני כבר אובדת עצות. הוא כל כך פגע בי, שנתיים לא ראיתי אותו ובכל זאת האהבה הזאת מעולם לא פסקה. מעולם לא אהבתי ככה... ואין לי דרך לראות אותו יותר, או אפילו לתקשר איתו. אני לא אפגוש אותו בשנים הבאות, אם בכלל...

מאז איבדתי אמון. אני כבר לא מתבודדת, והאמת שגם רכשתי חברים וחברות נוספים, והרבה. מבחינה חברתית טוב לי כל כך בכל מקום... בשכבה, בצופים, ובשאר החוגים. יש לי כל כך הרבה קשרים ואני מאוד שמחה. אבל איבדתי אמון לגמרי. לא סומכת על החברים שנרכשו מאז, לא סומכת יותר על חברים קודמים, אפילו לא על חברי ילדות. אף אחד.

יום אחד האמון שלי באנשים יחזור? יום אחד האהבה הזו תחלוף? מה לעשות עכשיו?

נ.ב- חשוב לי לציין כי אני לא בקשר טוב עם המשפחה ולכן אין סיבה לייעץ שאשתף אותם, גם בהם איבדתי אמון. הם גם שלחו אותי לפסיכולוגית כי הם שמו לב שמשהו לא בסדר, אבל גם בה איבדתי אמון. בכולם.
עוד נ.ב- אני אוהבת אותו בצורה בוגרת, אני לא רודפת אחריו ולא שולחת לו עשות מסרונים, גם כשהוא עזב אמרתי לעצמי שלא אטריד אותו ושאתן לו להנות עם המשפחה שלו בח"ל. הוא זה שיזם את השיחות, הוא זה שסיים אותן. ואני, תמיד אומרת שחשוב לי רק שהוא יהיה מאושר, כי האושר שלו זה גם האושר שלי. ואם הוא מאושר בלעדיי, אני לא אדחף לחייו בכוח...