שלום לכולם,
אני נטע (שם בדוי), בת 20.
ההורים שלי התגרשו כשהייתי בת שנתיים.
אני גרה בשכירות עם אמא שלי.
בנתק עם האב מסיבות אישיות למעלה מעשר שנים.
מאז ותמיד אמא שלי לא החסירה ממני דבר, חינכה אותי לערכים ובזכותה אני מי שאני כיום.
מעולם לא הייתה לי תמיכה כלכלית, אמא שלי עובדת קשה מרוויחה פחות ממינימום ובכל זאת מפרנסת כמה שיכולה. היא בקושי מצליחה לשלם שכירות.
אני מגיל צעיר עובדת על מנת לעזור בבית, לממן את עצמי, בין אם זה רישיון נהיגה, בזמן צבא ולימודים. שום דבר מבחינתי לא מובן מאליו, ואם קצת קשה למדתי בחיים לא לוותר ותמיד להיות אופטימית וכשאני נחושה שום דבר לא יכול לעצור בעדי.
לגביי זוגיות - לאחרונה (שזה די טרי) נפרדתי מבן זוגי שאהבתי מכל והיינו שנה וחצי יחד. לא קל אבל ממשיכה הלאה.
התגייסתי והיה לא קל, בהתחלה לא הסכימו לי לשרת קרוב לבית, התעקשתי ולבסוף קיבלתי את מה שרציתי. אך יחד עם זאת התחשלתי, הכרתי חברים שילוו אותי כל החיים.
כרגע אני ללא זוגיות, לא מעוניינת גם, קשה לי לסמוך, אין לי גם זמן וכוחות להשקיע בזוגיות. מאמינה שזה עניין של זמן, ויקרה בזמן הנכון.
חודש וחצי באזרחות והשאיפה שלי ללמוד לתואר, לעבוד תוך כדי ולחסוך ולממן בכוחות עצמי.
מתארת לעצמי שזה לא יהיה קל, אבל זה לא מעניין אותי.. אני מאמינה בעצמי.
רוצה לשם שינוי שאוכל להרוויח משכורת מכובדת ולתמוך באמא שלי, מספיק קשה לה בחיים.
אני לא נוטה להתלונן.. אבל, למה החיים כל כך קשים? שום דבר לא הגיע לי בקלות, נלחמתי והתעקשתי על דברים שאני רוצה. פשוט לא מבינה את זה.
נניח חברות שלי אמרו לי בהתחלה שנתחיל ללמוד ביחד, שאחת תעזור לשנייה. ובמציאות - הן עובדות או עם החבר. נשארתי לבד. ובכל זאת מתמודדת.
אשמח לחוות דעת, תודה לכולם ושבת שלום.
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות