שנה וחצי אחרי - והדמעות עדיין מציפות, אחרי החתונה, גיליתי שהיא שיקרה לי המון

שלום אסקפייפל

לפני הכל, אני מבקש לא לשפוט אותי...

התחתנתי עם מישהי לפניי כ - 6 שנים, לאחר החתונה גיליתי שהיא שיקרה לי בהרבה מאוד דברים, בניהם דברים קריטיים, היא טענה שיש לה תואר ושהיא בחורה שדיי מתפקדת, לא גילתה לי שהיא מעשנת ועוד כל מיני דברים של שקרים.

אחרי החתונה, גיליתי שהיא שיקרה לי המון, ועדיין משקרת. ניסיתי מה שאפשר לרומם את הקשר, היינו נשואים כ 4 וחצי שנים. היא הייתה מחוברת לאמא שלה כמו אינפוזיה בכל דבר שהיה מחלוקת ביני לבינה אמא שלה הייתה הגורם המכריע, ולא כי אני רציתי, זה כי היא החליטה שככה יהיה.

היה לי לא מעט ריבים עם אמא שלה, לא מעט ניתוקי קשר בגלל גרושתי.

לאחר זמן לא רב גיליתי שגרושתי, מורן, בוגדת בי. מצאתי אצלה בפלאפון התכתבויות עם גברים אחרים על נושאים אינטימיים, וכמובן תמונות שנשלחו. מורן לא ידעה כלום ממה שידעתי עליה אז והיא בכל זאת ברחה מהבית לאמא שלה (באשדוד). אחרי איזה שבוע פגשתי אותה במקרה בבאר שבע (שם היינו גרים) עם גבר אחר שהיא מסתובבת איתו. היא לא דיברה איתי אפילו מילה, והלכה משם. ברור שהיא עדיין הייתה נשואה.

בכל תקופת הנישואים שלנו לא היה אכפת לה מכלום, לא מבישולים, לא מכביסות ולא מכלום. הפוך. היא זרקה זבל על הרצפה, שברה חפצים, גם אם זה בטעות לפי טענתה, ובסוף מי שסידר זה אני.

היום אנחנו עם שני ילדים, אחד מהם תינוק, שניהם אצלה בבית ולצערי מתקלקלים. אמא שלה עזרה לה ותמכה בה בכל נושא הגירושין הזה, הסיתה אותה נגדי, ואפילו עודדה אותה בעקיפין גם לבגוד.

כל זה היה לפניי כשנה וחצי, היום אני גר לבד, בדירה שכורה, הדמעות של הבדידות עדיין קיימות. אומנם התקופה איתה, חלקה לפחות, הייתה שחורה משחור. אך היו לנו גם לא מעט ימים יפים שיצאנו, בילינו, אהבנו. אפילו מתנות שקניתי לה היא העריכה בהתחלה...

כשהיא ברחה מהבית היא לקחה את הכל איתה, קניתי לה טאבלט ב 5000 שקל, פלאפון ב 3000, תכשיטים ושאר מתנות... היא ברחה ולקחה את הכל, כולל את הדברים שהיא קנתה לי. היא דרשה גם כתובה מלאה, למרות הבגידה שלה בי.

אני יודע שאני הולך לכתוב עכשיו דברים קצת לא הגיוניים ואני מבקש לא לשפוט אותי. אני בן 32, גר בדירה שכורה, בודד, ורק מתגעגע אליה, הזכרונות של הימים הטובים שלנו עולים, ותוך כדי מזכירים לי שאני בודד כרגע. מזכירים לי... שהימים הטובים שלא הייתי בודד בהם, עברו :(

כבר שנה וחצי שזה המצב, והדמעות של הבדידות, של הזכרונות, עדיין קיימים.

איך מתמודדים? איך מפסיקים את הדמעות והצער?

אני אשמח לקבל עצות מכולם, אני אשמח גם מגברים גרושים בבקשה