מגיל קטן איבחנו אותי שיש לי בעיית קשב וריכוז, אני מרגיש שאני חסום. לא חי!

מאז גיל בית ספר יסודי, לקחתי כל הזמן ריטלין וסיימתי בגרות מלאה.
אחרי שסיימתי בית ספר תיכון הפסקתי לקחת את הכדור אבל לקחתי אותו תקופה שלמדתי איזה קורס וגם את זה בכלל הפסקתי באמצע והבנתי שזה לא בשבילי....
והכדור עצמו נתן לי הרגשה שבא לי להקיא שאני מכניס אוכל לפה... וכל פעם שהייתי אצל פסיכיאטר או בבית חולים לבריאות הנפש תמיד אמרתי שמתאים לי הכדור הזה.. אני לא כזה זוכר תקופות איתו, אולי מעט....
נתנו פעם 10 מ"ג ואז 20 מ"ג ואז חזרתי ל10...
בשנה ואולי שנה שנתיים האחרונות אני מרגיש שגם הדיכאון נוצר מתוך זה...
מהמצב הזה שאני לא מריכוז ולא יודע מה לעשות עם עצמי ... כי אני כל הזמן בבית ורק נמצא לבד עם עצמי ואני בן 31 ועוד אני רווק (גיי)

לקחתי גם תקופה של שנה בערך כדור נוגד דיכאון (רסיטל) אומנם נוצר אצלי תופעת לוואי של חשק מיני פחות אבל עכשיו אני מרגיש שזה חוזר....

בכל המצב הזה אני פוחד ששוב אחזור להיות דיכאוני ושוב אצטרך לחזור לקחת את הכדור הזה שמעכב מיניות...

גם בתוך הדבר הזה אני מרגיש שאין לי מרגיש ביטחון עצמי לבטא את עצמי... איני מאמין בעצמי מספיק... למשל החלום שלי היה תמיד ללמוד פיתוח קול אבל תמיד אמא שלי אומרת שאולי אני אוהב לשיר במקלחת אבל זה לא יעזור כלום... תמיד חיי הרגשתי ואמא נתנה לי את ההרגשה שאולי אני לוזר מספיק מבלי לעשות כלום.. ואולי זה בגלל שהיא תמיד גוננה עליי במצבים קשים כשהייתי ילד לא מפותח גופנית והייתי במצב קשה של חיים ומוות ... סיפור חיי (זה הרבה...) קשה לרשום על עמוד אחד חח.

בכל אופן אין לי הרבה אפשרויות להתקדם בחיים... שאני רואה את אחים שלי לומדים לדברים גדולים כגון אוניבריסטה וכו'.. ליבי נחמץ שאני יכולתי גם להיות במצב שלהם.. גם אני יכולתי להתחתן עם בחורה (אני פשוט רוצה לבדוק אם אני נמשך לבנות כי יש לי את הרצון להקים משפחה) אני גם יכולתי להרוויח משכורת טובה של אולי נגיד 10000 ולא להזדקק לקצבת נכות זעומה... נכון שהיום אני מרוויח שכר מינימום והמנהל גאה בעבודה שלי אבל אני רוצה להתקדם... אני רוצה להגשים את הדברים שלי ואני מרגיש שאין לי גב מאמא שלי וגם לא בכלל מאבא (הוריי גרושים) זה לא קל להיות בן להורים גרושים שגם ככה הקשר עם הבעל של אמא שלי בסדר ככה לא כמו אבא.. וגם ככה אבא לא כזה יש לו זמן בשביל הבן שלו... כי לפי דעתי בתור אבא הוא נכשל!!! אבל לא בא לי לספר לא את זה... כי אני בתוכי לא בן אדם שפוגע.. אני עדיין צריך אותו. והוא עושה טובה שהוא מדבר איתי... פעם בכמה זמן אכפת לו... וכל פעם שאני מדבר איתו אני זה שמתקשר וככה אותו דבר כמו עם אחים שלו... אחים שלי לא מדבר עם אבא שלי והוא גם לא איתם.. כל אחד באגו ובמחשבות למה הם כועסים ככה... שבוע שעבר לקחתי את הסלולרי לתיקון ולא היה לי את המספר שלו אז הוא שלח לי הודעה בווסטאפ למה אני לא מדבר איתו? הוא חשב לרגע שגם אני מתנק איתו קשר...
אז אמרתי לו שהטלפון שלי היה בתיקון ושביקשתי את המספר שלו ולאחים שלי לא היה להם את המספר שלו... אז הוא הגיב בזה : הם (אחים שלי) מחקו את אבא שלהם? אז הבעתי צער ואמרתי מצטער כאילו שאני אשם בזה... אבל אני רציתי מעט גם להחזיר לו על השנים שהוא היה אבא חרא ולא כזה פתוח ובכלל לא בן אדם בטוח ועם ביטחון (ביטחון שגם חסר לי) אני רומני מצד אבא ופולני מצד אמא אולי זה מה שמקשה על החיים לחיות כנורמלי במציאות הזאת?
אמא היא זאת שיותר מדי גוננה עליי ולא רצתה שאצא לעולם פגיע... גם האבא לא היה כזה בתמונה... בכל מקרה אמא יותר מדי פולנייה ואבא רפה שכל!! בלי אכפתיות....
למרות הכל זה מה שיש אלו ההורים שלי ומאוד קשה קשה לחיות ככה במצב כזה...

אני רוצה לפרוץ אני מרגיש תקוע!!! אין לי ביטחון לשנות את חיי ולהגיד אני אלמד שירה/פיתוח קול אני ארוויח אלפי שקליים... אני הוציא דרכון אירופאי ואצא לאירופה לכבוש אותה בשירה גדולה....

כל ההורים משני הצדדים היו אנשים צנועים שידעו לכלכל את המשפחה בטוב ולא רצו משהו מעבר....

אני מרגיש שאני חסום. לא חי!! ולי כאדם שנסיתי דברים ודרכים וטיפולים איך לעזור לעצמי - לא ממש עזרו לי... ואיך הצליח לעזור לעצמי שאין אבא ואמא שידחפו אותי לחלום שלי? גם לשבת איתם זה לא ממש יזיז להם... כל אחד בחרא שלו ובמציאות שלו.... אני בתור ילד בוגר צריך לחשוב לעצמי מה אני ומי אני ואיך אני מצליח לעשות את זה... אבל לבד אני מרגיש שאני לא יכול לקחת את עצמי לכיוון טוב ולהיות זמר או לשיר בבר מצוות או בכלל לפתח את השירה... אולי מה שאני צריך זה באמת איזה כדור טוב לבעיות קשב וריכוז....