אני מקווה שלא תשפטו.. כי אני בעצמי מרגישה שמשהו בי דפוק.
אני אוהבת כל מה שקשור לעצב. תמונות שמשקפות בדידות, עצב, חשיכה, מוזיקה עם משמעות פסימית, סרטים עם סוף מדכא.
כלומר, לא רק.
אבל מה שקשור לעצב די מושך אותי ואני אוהבת את זה. זה נראה לי יפה.
אני אפילו קצת נהנית להיות עצובה. זה מוזר לכתוב את זה ולכם בטח מוזר לקרוא את זה... אבל כשאני עצובה, זה כן מרגיש רע ואני שונאת את זה.
אבל זה מרגיש גם טוב ואני גם אוהבת את זה.
בו זמנית.
זה ממש דפוק ומוזר...
אני חייבת להבהיר שאני לא מרגישה טוב כשמשפילים אותי או פוגעים בי, אני לא מדברת על זה. זה לא מזוכיזם.
רוב הפעמים שאני מרגישה עצובה, זה בלי סיבה. וזה מרגיש רע, אבל זה ממכר וסוחף, גורם לי לרצות להיכנס לתוך זה פנימה יותר, להישאב לתוך זה עמוק יותר.
אני לא יודעת למה!
ואני לא בן אדם עם שמחת חיים כל כך, יש שיגידו שאני אפילו דכאונית, אני לא יודעת לומר עד כמה זה נכון אבל אני כן נכנסת למצב רוח מדוכא לעתים קרובות יחסית לרוב האחרים (אבל אני לא סובלת ממחלת דיכאון).
יש כמובן גם ימים שאני בכלל לא. שאני לא חושבת על זה ולא רוצה לחשוב על זה. ימים שבהם אני כולי מרגישה שמחה, נזכרת ברגעים שלא רציתי לצאת מהעצב שהרגשתי, ולא מבינה פאקינג למה אם אושר הוא כל כך הרבה יותר טוב מזה. לי ולסביבה.
אבל אני בקלות יכולה לאבד את האושר, ככה סתם, בלי סיבה, וליפול שוב למצב רוח מדוכא ופשוט להתמכר לזה מחדש.
(וזו לא מאניה דיפרסיה. כשאני מדברת על שמחה אני לא מדברת על תחושת אופוריה).
שלושה תחושות שליליות שאני פשוט לא מסוגלת לסבול אותן אלה הן שנאה עצמית, עצבים, וריקנות (כנראה התחושה הכי שנואה עליי בעולם).
אבל עצב הוא לא אחד מהם.
כמה זה דפוק מצידי? זה מרגיש לי חריג.
אני גם מרגישה שלהיכנס למצב רוח מדוכא לעתים יחסית קרובות זה לא הכי נורמלי...
קראתי באינטרנט תסמינים של דיכאון, ורובם מופיעים אצלי, אבל בתקופות, לא באופן תמידי. בגלל זה אני לא מסיקה שיש לי דיכאון. אבל גם לא נראה לי לגמרי נורמלי שכל כמה זמן אני נכנסת לסוג של דיכאון. ואוהבת חלק מזה (?)
משהו בי מטומטם.
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות