אבא שלי אלים ונוראי. כולם סובלים ממנו בעיקר נפשית, איך להתמודד?

מאז שאני זוכרת את עצמי אבא שלי היה מרביץ וצועק עלינו. פחדנו ממנו פחד מוות. בעיקר כשהיה קורה משהו שהיינו יודעים שהוא לא לרוחו. גם דברים קטנים כמו שהוא לא היה מוצא את המפתחות לרכב או שלא היינו מוצאים בשבילו גרביים, אז היינו משקשקים ומתפללים שנמצא את מה שהוא רוצה..הוא היה אומר לנו כל הזמן ש"מכות זה חינוך" וככה גדלנו. מתוך מחשבה שזה בסדר, טוב, רצוי ויפה. הייתי מקבלת ממנו מכות שהיו משאירים בי סימן כחול או נפיחות והייתי מסתירה מכולם בבי"ס ואומרת שנפלתי וכ"ו. פעמיים הזמינו לנו עובדות סוציאליות לבי"ס. בכיתה ב' ובכיתה ח'. כשהייתי בכיתה ב' לא ידעתי מי זו ומה תפקידה. היא הייתה חביבה וביקשה ממני לא לשקר. ואני שלא ידעתי שאני צריכה להסתיר את המכות אז סיפרתי לה כל מיני דברים. אני זוכרת שכשהגעתי הביתה אבא שלי התחרפן על זה שדיברנו איתה. וההורים שלי עשו לנו חקירה מקיפה של מה ששאלו ומה שענינו. זו זכורה אצלי כחוויה טראומתית נפשית. אז כשזה קרה בפעם ה-2 כשהייתי בכיתה ח', ואמרו לי שמישהי נכנסה עם אחותי הגדולה לשיחה פרטית ואיכשהו קלטתי ישר מה קורה, התחרפנתי. סירבתי בתוקף שאחותי תמשיך לדבר איתה. דפקתי בפראות על הדלת הנעולה עד שהיא נפתחה והוצאתי את אחותי משם וצעקתי עליה כמו מטורפת ... שכחתי לציין שכשהייתי בת 11 אבא שלי החליט להתחיל לגדל עזים ואני הייתי עוזרת לו בעבודה אינטנסיבית וקשה. קמה בבוקר בשעה חמש כדי לטפל בעזים לפני שהולכת לבית ספר, וגם כשחוזרת. בגיל 16 כשהתחילו לימודים קשים יותר וגם בגרויות, אמרתי לאבא שלי שאני לא יכולה לעשות את העבודה הזו של הטיפול בחיות כי יש לי לימודים ואני רוצה להשקיע בהם. מאותו רגע התחילה מערכת יחסית קשה שהלכה והתדרדרה ביני לבין אבא שלי. אבא שלי ש"אהב" אותי והכיר לי טובה על כך שהייתי "יד ימינו" התחיל להתייחס אליי בצורה מחפירה, ואני החלטתי להתמרד נגד ההתנהגות שלו. היה נמאס לי לקבל מכות וכל הזמן לחיות בפחד מפני האיומים שלו.לא רציתי לרוץ כמו אחוזת אמוק בכל פעם שהוא קרא לי (כי אם לא היינו מגיעים מספיק מהר, הוא היה מתחרפן) נמאס לי היה לראות את פניו מאדימים מרוב כעס, ואת הבעת פניו המאיימת ולהרגיש כל כך קטנה. תמיד הייתי צריכה להגן על אחים שלי בגוף שלי מפני ידיו,וזה הרתיח אותי. אז בכל פעם שהוא הרים את היד או איים, הייתי צועקת עליו בחזרה והוא היה משתגע אך אני לא הייתי מפסיקה ולא ויתרתי. הוא גייס את אמא שלי לצד שלו והציג אותי בתור מופרעת מתבגרת (אמא שלי שלא הייתה רגילה להתנהגות מרדנית כזו כי הייתי ילדה טובה שהייתה עושה כל מה שביקשו ממנה בשקט, נטתה להאמין לו שנהייתי פראית בלי סיבה). וכך הגעתי למצב שגרתי בבית על 'זמן שאול'. אבא שלי היה מאיים עליי שיעיף אותי מהבית ואמא שלי הייתה שותקת.. אז בלית ברירה לקראת גיל 18 עזבתי את הבית. המרד הזה שלי כנראה גרם לו להרגיע עניינים כך פתאום הוא נהיה פחות אלים פיזית ממה שהוא היה. במהלך השנתיים שאחרכך נעשו ניסיונות מצידי לקיים מערכת יחסים טובה עם אבא שלי אך ללא הצלחה. הבנתי שאבא שלי אוהב אנשים רק אם יש לו אינטרנט מהם..הוא היה מגיע למצב שהוא החרים את כל הילדים שלו למעט אחותי הקטנה שהיא כביכול ה"מחליפה" שלי שצריכה לסבול את כל הקפריזות, האיומים, המכות והצעקות.. אחותי הקטנה, שהיא כיום כבר כמעט בת 18, סובלת מאוד ממנו. היא מפחדת לומר שהיא לא סובלת אותו ורק מאחורי הגב שלו היא מקללת אותו בכל נשמתה. היא בדיכאון ואני מוצאת אותה לפעמים בוכה. הוא מוציא הכל עליה ואחרכך מפייס אותה בזה שאומר לה: "אני אוהב אותך", "אני יודע שכשאני אמות, רק עלייך אני אוכל לסמוך" (אותם מילים, אותם משפטים ואותו יחס שאני הייתי מקבלת לפני שכבר נמאס לי) והיא מפחדת לצייץ מולו וכשהיא אומרת מה שהיא חושבת אז אבא שלי מתפחלץ עליה.. היא מפחדת לעשות שירות לאומי רחוק מהבית כי אבא שלי אסר עליה. והיא חושבת שהוא יחרים אותה אם היא תסרב לעשות כרצונו. הוא רוצה שהיא תעשה שירות לאומי קרוב לבית כדי שהוא יוכל להמשיך להשתמש בה ושהיא תעזור לו. כיום אני בת 21. עברתי הרבה מאוד דברים כשעזבתי בגיל 18 וגרתי מחוץ לבית. נקשרתי לגבר שהיה מבוגר ממני בהרבה והיה כמו אבא שלי וגרתי איתו גם. הגבר הזה נטש אותי. מעוצמת הפגיעה נכנסתי לדיכאון עמוק שהיה מלווה במחשבות אבדניות והייתי לוקחת כדורי הרגעה..אני והגוף שלי התמכרו אל אותם כדורים כך שלפעמים הייתי לוקחת במינון יתר ומשתפת את זה באונליין , מה שהיה גורם למשטרה לבוא אליי ולאמבולנסים וגם 2 אשפוזים כפויים (של לא יותר מיום,כי הבינו שרק רציתי תשומת לב ולא להתאבד.) אחרי הסיפור שהיה לי עם כל הקטע הנפשי חזרתי לגור בבית (כי הגבר המבוגר שגרתי איתו נטש אותי). שבת אחת, אכלתי לפני הסעודה מהאוכל של סעודת מנחה. אבא שלי ראה את זה והתחיל לצעוק ולהתחרפן עליי ואני לא נשארתי חייבת ועניתי לו בחזרה אז הוא איים עליי שהוא יתקשר לפסיכיאטר מחוזי ויאשפז אותי בכפייה (יגיד שניסיתי להתאבד או משהו). הייתי מזועזעת שהוא מאיים עליי בדברים כאלו, אז עזבתי כבר ביום ראשון שאחרי אותה שבת את הבית, והלכתי לרחוב. מצאתי עבודה במלונית וגרתי בה ואחרי 4 חודשים בעבודה הזו שוב חזרתי לבית. אני לא מדברת עם אבא שלי ואבא שלי לא מדבר איתי. רק כשאני רואה שהוא מתפרץ על אחותי או מאיים להרביץ למישהו אני מתערבת. מה שגורם לו לבוא אליי באיום ולהגיד לי: "תרגעי, אל תתערבי שלא תמצאי את עצמך מחוץ לבית" ואני כמובן עונה לו ואומרת לו שמזמן הפסקתי להתייחס למה שהוא אומר ושאני שמה פס על כל מילה שלו ושמבחינתי הוא אפס אחד גדול. אתמול שמעתי את אבא שלי אומר לאחותי הגדולה שלא תעזי לאכול יותר בבית הזה לפני שהמטבח נקי.. ואחותי אמרה לו אני לא מדברת איתך אתה אל תדבר איתי בוא נמשיך בדרך הזו (כמעט אותם מילים שאני אמרתי לו יום לפני זה) אז הוא אמר לה: "תרגעי לפני שאני אדביק אותך לקיר" (בטון מאיים). אני התפרצתי למטבח ואמרתי לו מה מהה אמרת לה??? ואחותי ביקשה לא להתערב אז אמרתי שלא יאיים והלכתי לחדר שלי.. אבא שלי בא אחריי ואמר לי : :את לא מתכוונת להרגע, אה| כדאי לך להזהר ממני כי אני בשיחת טלפון יכול להעיף אותך מכאן (כנראה שהוא חשב עוד פעם על הדרך הפסיכיאטרית...אגב מאז שעזבתי את הבית בפעם הקודמת ומצאתי עבודה לא הייתה לי התעסקות עם משטרה או אמבלונסים ושום כדור הרגעה..) וזה מעצבן.. גבר שכל המשפחה מאחלת שהוא ימות באיזו תאונת דרכים כי רק ככה יהיה אפשר להפטר ממנו (אין לאמא שלי כסף אז היא לא יכולה להתגרש ) עכשיו השאלה האם אפשר להגיש עליו תלונה במשטרה על מה שהוא עשה לי בעבר? על כל המכות והאיומים... (המכות כבר פחתו ב90 אחוז אבל עדיין נשארה האלימת המילולית והחיים איתו בלתי נסבלים (כולם צריכים להתמודד עם חרם מצידו.. מילא אם זו הייתי אני שמקללת אותו ומחזירה לו אבל זה כולם. ברגע שהוא אומר לעשות משהו ומישהו מסרב אז הוא מחרים אותו ומבחינתו אנחנו לא הילדים שלו יותר)