אני בודד, ואני מרגיש שאני נכנס לדיכאון, מה לעשות?

אז ככה... עברתי לארה״ב בחופש הגדול של 2016. נולדתי בישראל, וגדלתי עם אותם אנשים. למרות שכבר עברתי בית ספר אחרי היסודי, זה לא היה כזה קשה למצוא חברים חדשים בישראל וממש מהר מצאתי אנשים שכיף לדבר איתם. תבינו אני לא כמו כל הבנים אני לא אוהב כדורגל חח משחק מפגר לפי דעתי ותמיד העדפתי דברים כמו מוזיקה, לכן גם תמיד היה לי קשה להתחבר לערסים ולכל הבנים הרועשים האלה, אף פעם לא הרגשתי שייך לכל המסורת הזאת של המכות הקללות ואפילו הקטעים של להיות חרמנים על בנות מול כל החברה. אז בישראל פשוט מצאתי לעצמי קבוצה של חברים שהייתה מורכבת מהחבר ההכי טוב שלי, ועוד שתי בנות. אחת מהן, היא חברת ילדות שלי והיא באמת האדם ההכי קרוב אלי. אני יודע שזה מוזר ולא האמנתי שיכול להיות קשר כזה בין בן ובת אבל היא מדהימה. היו עוד, אבל זה היו קשרים של חברות שלא תחזיק מעמד הרבה זמן. בכללי אני מאוד חברותי ואני בולט, כל מקום שאני הולך אליו אני מדבר הרבה ובגלל זה היה לי די קל לפתח נושאי שיחה עם אנשים בישראל מה שגרם לי להכיר הרבה אנשים, אני מתגעגע להרגשה שאפשר לצאת מתי שרוצים, ולצחוק ולדבר מתי שבא בלי להרגיש מאולץ. אבא שלי קיבל עבודה בארה״ב ונסענו. רציתי, זה היה מגניב. כשהגענו הרגשתי לא שייך. פשוט ששתלו אותי באמצע שומקום, האנגלית שלי הייתה אחלה, אבל התרבות... החופש הגדול עבר בשיעמום. מהר מאוד הקשרים עם החברים התחילו להתנתק כך גם הקשר עם החבר ההכי טוב שלי אני בקשר עם שתי בנות. אני אפילו לא יודע איך זה קרה. בקיצור, איבדתי את החברים מישראל, חות מאותה חברת
ילדות. אבל מה נשאר פה? בתחילת השנה אני הגעתי לבית הספר החדש אני זוכר עד כמה פחדתי. בימים הראשונים אני פשוט הסתובבתי במסדרונות כל ההפסקה. פגשתי אנשים, אבל עוד פעם התחברתי בעיקר עם בנות כי אני לא מוצא שום דבר במשותף עם הבנים פה. הם ילדותיים ובעלי חוש הומור אמריקאי מטומטם שאני לא מבין. חשוב להבהיר שאני נראה יחסית טוב, מה שגם לפעמים גורם לי להרגיש כאילו אנשים שופטים אותי וחושבים שאני איזה סנוב. הידידה היחידה שהייתה לי התאהבה בי, ואני זרמתי לא כי רציתי. בסוף הפסקתי את זה ומאז אנחנו לא מדברים. יש בערך שתי ילדות שאני מדבר איתן, בעיקר אחת מהן. אני אפילו לא מחבב אותה, פשוט נראה שאין לי משהו אחר לעשות. החבר היחיד שמצאתי פה עזב את העיר באמצע השנה מבלי להודיע, ואני נתקעתי לבד. כל כך הרבה דברים מפריעים לי, והביטחון העצמי שלי ירד ברמות בגלל המבטא שלי, חוסר הביטחון שלי להביע את עצמי באנגלית, בגלל שאני מרגיש שונה. בהפסקה אני הולך לספריה כי אין לי מה לעשות. שם אני פוגש את הילדה הזאת שכל מה שהיא עושה זה להתלונן. היא אפילו לא מעניינת, אולי היא יפה. זה הדבר היחיד שטוב בה, צריך לציין שהיא גם מאוד רעה ושקרנית, אבל בלעדיה אין לי עם מי לדבר. נראה לי ששכחתי איך מוצאים חברים, את כל הזמן הפנוי שלי אני משקיע בלימודים. יש לי מאה במתמטיקה. מה זה עוזר? עם מי אני אשתף את זה? בשבת במקום לבלות עם החברים כאן אני מדבר בסקייפ עם ידידה שלי מישראל. חשוב גם לציין שאח שלי הקטן כבר רכש חברים בגלל שהוא מכור לכדורגל. אני מתחיל לחשוב שמשהו לא בסדר איתי. אני שונה מכל הבנים ואני לא יכול אפילו לנסות להיות ילדותי ואגרסיבי כמוהם כי זה פשוט לא אני. אני מבלה את כל הימים בטלפון, ביוטיוב. אני כותב שירים, ואני מנגן בפסנתר וגיטרה. אין לי מה לעשות. יום שבת זה טיול עם ההורים, או שינה עד שתיים בצהריים. בהתחלה אמרתי לעצמי שזה ישתנה, אבל עברו כבר שישה חודשים ואני מרגיש בודד. אפילו עכשיו, השעה אחד חמישים בלילה ומחר חופש, שאני הולך לבלות בבהיה במסך. אני לא רוצה את זה. אני רוצה לצאת החוצה. אני ממשיך לחשוב על הקולג׳ ועל זה שאולי אני אמצא חברים שם אבל אני בכיתה י׳... יש עוד מלא זמן עד שאני מסיים את הלימודים. סליחה על המגילה שכתבתי פה חחח יצא איזה אלף עמודים. אני אשמח לעצות.