איך מתגברים על התחושה שאני כשלון?

מאיפה מתחילים בכלל?
כנראה מההתחלה.. לפני שנה וחצי נולדה לנו ילדה שניה, אחרי מעל לחמש שנים של ציפיה.
עד שהיא נולדה, בעלי היה המלך, הכל היה בשבילו ולמענו, וככה אהבנו לחיות. הילדה הגדולה כבר בת 9, פחות הייתה צריכה אותי על בסיס מיידי והיה לי זמן להשקיע בו.
ואז הקטנה נולדה אני כבר אקדים ואומר שהיא האוצר של חיי, הילדות שלי הן המשמעות לחיים שלי, מוכנה לוותר על החיים שלי למענן.
בכל מקרה, במהלך השנה שאחרי הלידה שלה, התרחקנו אני ובעלי, אני הייתי עסוקה עם הקטנטונת והוא.. הוא היה עסוק עם חיפשו ריגושים והרפתקאות.
הוא בגד בי.. ואחרי זה בא וסיפר לי, ואחרי זה היה נעלם לילות אליה, בזמן שאני בבית עם הילדות שלו.
היה פיצוץ מאוד גדול, הוא ביקש שאני אעזוב את הבית (בטענה שיהיה לו קל מיותר לבקש שאחזור בחזרה מאשר ההפך)
נאמרו דברים שלא היו צריכים אולי, למרות שדיברתי מתוך כאב וכעס, אך הוא לא מבין את זה כלכך, עד היום.
בסופו של דבר הוא לא עזב את הבית וגם אני לא, כנראה שמנסים לעבוד על זה, וכאן הבעיה הגדולה. הוא כבוי. הוא עובד על אוטומט. אני לא יכולה לחיות עם רובוט, אני לא יכולה לקבל הערות רק על שלילי, בלי פרגון ובלי תמיכה. הוא אף פעם לא היה רגשני מידי אבל בעקבות הסיפור הוא בכלל נכבה, וכל מה שאני מקבלת ממנו זה כעס, עצבים ומרמור.
אני משקיעה את כל הכוחות שיש לי כדי להרים אותו ולפרגן לו ולעשות לו טוב, אך לא מקבלת כלום בחזרה.
תוסיפו לזה בעיות כלכליות ברמה שיש ימים שאין לי מה לשים לילדות לאכול על השולחן, כבר לא מדברת על בילויים וכיף בחופש וכל זה יוצר אווירה שהיא בלתי נסבלת בבית.
אני מוצאת את עצמי עם דמעות באופן קבוע, מרגישה לבד בצורה אבסולוטית, כי מה לעשות ילדה בת 9 וילדה בת שנה ולא יכולות למלא את החלל שבעלי השאיר.
רע, פשוט רע, מרגישה שנכשלתי בתור אמא בימים שהילדה הולכת לישון רעבה או שמספרת לי שחברות הלכו לבריכה או לבילוי ולי אין אפשרות לקחת אותה באוטובוס לים כי פשוט אין חמישה שקלים לאוטובוס או לכל הרוחות לקנות לה ארטיק בגינה!
חוץ מזה שיש כבר סיפורי אימה שאני ממש פוחדת לשלמות הגוף שלנו בעקבות כל מיני חובות שקיימים.
אני לא יכולה לצאת לעבוד כרגע כי הקטנה לא במסגרת ואין לי אפשרות לכלית להכניס אותה למסגרת, הוא לקח על עצמו עוד משרה ויוצא שאני בכלל לא רואה אותו וגם לא הבנות וכל הדברים נופלים עליי בבית, 24/7 אני עם הילדות, כבר שכחתי איך חיים.
בחיים לא דמייניתי שאהבת חיי, האיש שאני חיה איתו 12 שנים יעשה דבר כזה ויבגוד בי ככה בצורה מוחלטת בכל תחום אפשרי, לא רק זה שהלך ושכב עם אחרת, זה החלק הקל, העובדה שבזמן שאני גידלתי את הילדות שלו והחלפתי טיטולים ופליטות והשד יודע מה, הוא הסתובב לו כמו מלך העולם וחי את החיים היפים עם בחורה שגדולה רק בעשור מהבת שלו.
לא דמייניתי שיכניס אותנו לכאלו צרות כלכליות, לא האמנתי שהחיים שלי יראו ככה, אני רק בת 30 ראבק הכל עוד לפניי.
אז למה אני לא מוצאת סיבה לקום בבוקר?
פשוט כשלון שכמותי.