פיתחתי תלות מחרידה בקנאביסאיך להתמודד עם ההתמכרות?

היי לכולם.

במהלך השנה האחרונה, צרכתי וויד (קנאביס) באופן סדיר ותדיר (כל יום ג'וינט אחד או 2. בסופ"ש זה גם 3-4 בכיף וזה בלי אמסטרדם פעמיים בשנה שעישנתי שם גרם ליום בקלות).
אני נחשב בין החברים, הידידות ומכריי לעבודה לאחד האנשים הכי מעשנים שהם מכירים. ואני גם אתן דוגמא להמחשה (למי שמעשן).
עובד. נוהג. לומד. סקס. אוכל והכול אפשרי תחת וויד מבחינתי.
תנו רגע להבהיר מהי רמת ה-"חגורת קראטה" שלי בעישון.
בפעם האחרונה שישבתי עם 5 אנשים שהכרתי אותם באותו יום, הוצאתי ג'וינט. גו'ינט שאני מעשן לבד בד"כ. וכל אחד מהם העביר 2 שאכטות.
זה היה מאוד משעשע לראות איך כולם "מקבלים ראש" ועפים באוויר כשאני כאילו השתתפתי בכמה שאכטות, אבל בינינו? אז זה היה מצחיק. היום. לאחר שישבתי ועשיתי סדרה של מבחני "האם אתה מכור" (וקיבלתי לפחות 95 בכל אחד) - היום זה פתאום לא מצחיק אותי.
למה?
כי הדוגמא לעיל הינה שאלה מפורסמת במבחני "האם אתה מכור".
והשאלה היא: האם אתה צורך יותר חומר ממה שהיית צורך בהתחלה? ואת התשובה כבר ראיתם בדוגמא. לא רק צורך יותר, אלא ג'וינט אחד שלי סיבב 5 אנשים (שמעשנים בתדירות נמוכה יותר) ואני מעשן אותו לבד ביום רגיל אם לא 2 כמוהו.. זה כמה צעקתי "כן" לשאלה.

הבעיה העיקרית הייתה, שלקח לי זמן להבין את זה שאני מכור.. מהסיבה שאני מתפקד דיי טוב בחיים שלי.
לכן לא חשבתי שיש בעיה.
תיארתי את ה-"נרקומן" בעיניי רוחי כמו את אלו שראיתי ברחובות ובשכונות הקשות. חשבתי שאני רחוק מהם.. גיליתי שלא.
ההשוואה שלי לא הייתה נכונה בעליל ויחד זאת.. הגיעו גם המסקנות השגויות.

החומר גרם לי לאופוריה, הרגשתי שפשוט הכול נפלא. באופן כללי בחיים. אפילו כשלא הייתי מעושן.
אבל אז, שאלתי את עצמי: "האם הכול היה מרגיש נפלא גם אם לא היה לך מה לעשן בבית?"
אז היות ולא ידעתי את התשובה, אמרתי בוא ננסה לא לעשן, מה כבר יכול לקרות אם אתה טוען שהכול טוב? :)
כולה יום אחד, תבדוק את הטענה ותסיק מסקנות.
ונחשו מה.
כבר כשעה לאחר ההחלטה הזאת וידעתי שיש לי מה לעשן - אבל בחרתי כבר מראש שלא לעשן.. הייתה לי ירידה דרסטית באנרגיות ובמוטיבציה לכל דבר.
גיליתי לחרדתי, ש-עצם העובדה שיש לי מה לעשן, כבר מספקת לי כוח ואנרגיות למהלך היום..
הידיעה הזאת, שיש לי ג'וינט בסוף היום (אחרי הג'וינט צהריים בעבודה) פשוט עזרה לי לסיים את היום הכי טוב שיש. אפילו מבלי לעשן.
אבל על זה נאמר - אי אפשר לרמות את עצמך.
וכשהחלטתי באותו יום לא לעשן, אפילו שיש לי בבית - קיבלתי את האמת בפרצוף.
ומה חשבתם שעשיתי? עישנתי. כן. זאת עוד שאלה מפורסמת בשאלוני "האם אתה מכור". זה מוכר יותר בשאלה: האם ניסית להפסיק ליום אחד או אמרת שתפסיק ובפועל עישנת באותו יום את אותה כמות סדירה?
והתשובה היא פאקינג כן. שלושה פעמים זה קרה לדעתי.

עזבו את הכסף שזה עולה בארץ או החוקיות, זה לא רלוונטי לבעיה שלי.
הבעיה האמיתית שלי היא ה-"תלות" שהתפתחה אצלי.
מרגיש שהגעתי לנקודה שבה אני "צריך" את זה ולאחר שהגדרתי זאת כ-"צורך" אמרתי:"רגע רגע רגע.." ועצרתי (היום לדוגמא לא עשנתי. ולא עצרתי מרצוני החופשי ב100%. אלא פשוט נגמר החומר).
אני אשכרה רץ אחורה בראש ופתאום קולט שהיו עשרות מפגשים חברתיים שוויתרתי עליהם רק כי "לא הייתי מעשן שם" או "כי לא היה מה לעשן!" זה פשוט הזוי. אבל מבט אחד אחורה אני רואה עשרות תסמיני התמכרות שלא ראיתי לפני כן (אולי כי הייתי כל הזמן סטלן).

יותר מזה. אני מצאתי את עצמי בעבודה היום, במקום לעשן גו'ינט (והפסקתי לעשן בעבודה כבר חודש) שותה בירה. הרגשתי שהייתי "צריך" משהו מעודד בכדי להמשיך עם היום.
והמצב הרגשי שלי הוא איזשהי נקודה בין "ריקנות" ל-"תחושת שעמום".
היום ספציפית, כשאני לא מעושן אני פתאום שלא בא לי לעשות כלום, אפילו לא את הדברים שאהבתי לעשות (עד אתמול) כמו קריאת ספרים, כתיבה, צפייה בסדרות, משחקים וסתם פעילויות פנאי.
חוסר עניין מוחלט ולא שגרתי או אופייני לי.
זה נראלי שהתרגלתי לעשות הכול תחת השפעת החומר. כאילו כל העניין שלי בדברים הללו התכווץ לאחר התובנה שאני לא יעשן היום. וזה החריד אותי. ועוד יותר הרתיע אותי מלעשן פתאום (ויש לשותפים שלי כמובן, אם אבקש אקבל).

עכשיו ברור לי שלחלק מכם זה נשמע הזוי (אולי אפילו בייחוד למעשנים) ונשמע לכם כמו תרמית אנטי-קנאביס.
כנראה שאתם לא באמת מעשנים. אלא סתם צורכים גו'ינט פה ושם (וזה המצב המומלץ).
אבל מי שבאמת עישן פרק זמן של שנה כל יום, פעם או פעמיים ביום גו'ינט - יבין על מה אני מדבר בימים שהוא לא עישן. ואם לא הרגשת דברים דומים, אז למה עדיין המשכת לעשן? הכול אותו דבר עם וויד ובלי, לא? סתם נקו' למחשבה.
לא חשבתי שאפשר להתמכר לזה. הייתי בטוח שאי אפשר. וזה רק פסיכולוגי ופסיכולוגי וכו'.. אני אוהב את המילה "פסיכולוגי". היא נשמעת כמו בעיה פשוטה שבהינד עפעף פותרים.
אבל בעולם של מכורים, ה-"התמכרות פסיכולוגית" היא הבעיה האמיתית.
כי אם עשית הירואין והפסקת גם לעשר שנים. אתה תמיד תישאר נרקומן. אתה פשוט פיכח. אתה 10 שנים פיקח. ופה לדעתי נכנס יפה העניין של ה-"התמכרות הפסיכולוגית". כי היא זאת שנתקעת איתך באמת הרבה זמן ולפעמים גם לא הולכת.
(מלבד זאת שאני לא חושב שאין התמכרות פיזית, מהסיבה שTHC גורם לייצור של דופמין, ועישון לטווח הארוך גורם למוח לייצר פחות דופמין.. קטע. בייחוד שבעולם המדע דופמין נחשב ל-"הורמון האושר". שאגב זה בדיוק זהה למצב של קפה - שמייצר קפאין.. לא רואה את ההבדל, אשמח להסבר).

ואני יודע שיש בעיה.
לא רק מהסיבות שפירטתי ולא פירטתי.
אלא שאלה אחת פשוטה: "באלך לך איזה שאכטה?" והתשובה שלי היא: "לא. באלי 'איזה' 2 קינג סייזים נקיים של אלסקה ומנגו כוש מעורבבים". לא מספיק לי שאכטה. ולא שתיים ולא שלוש. אם זה לא גו'ינט שלם אני מעדיף שלא לעשן בשביל לא לקבל 'רבע' חוויה..

האם יש כאן מישהו שחווה דברים דומים? אשמח לקבל טיפים כיצד להתמודד עם המצב החדש.. שהכול פתאום נראה ריק וחסר תוכן או צבע ללא קצת ירוק..
אני באמת לא מאחל לאף אחד להרגיש את זה.. זוהי תחושה נוראית.. שכול הדברים שאתה אוהב לעשות, התרגלת לעשות אותם על ירוק, ופתאום עכשיו הכול נראה משעמם כל כך. אפילו החיים עצמם נראים כל כך משעממים וחסרי צבע.
כל הכיעור האמיתי של העולם נחשף פתאום כשאתה פיכח ליום אחד אפילו..
אני לא יודע כיצד להתמודד עם זה כרגע.. לכן אני חולק אתכם ואתכן..