אני מרגיש תשוש, ואיני לא מצליח למצוא שלווה

מזה כמה שנים ששלושת המילים שמאפיינות אותי הן "אין לי כוח".
הדברים טריביאליים ביותר כמו להתקשר למשהו, לבדוק באיזו שעה מגיע האוטובוס, לקנות בגד וכ'ו... דורשים ממני מאמץ ואנרגיה שאין לי לתת להם.
הרבה פעמים אני מוצא את עצמי מתוסכל לנוכח המשימה או אפילו עצבני.

לפעמים התשישות היא גם פיזית, על אף שהעבודה שלי היא משרדית הרבה פעמים אני מוצא את עצמי בלי כוח לזוז, אפילו בשביל להביא כוס מים.
העניין הוא ששוב גם כאן "חוסר הכוח" מגיע לפעמים עם מנת תסכול ועצבים.

בנוסף לזה עם השנים אני פחות ופחות ניהנה מפעולות שאמורות להיות "כיף."
כמו לצאת לטיול, לאכול במסעדה או לראות סרט.
לעתים שאני כבר נמצא שם אני מרגיש שזה "עובר לידי." לעתים לא נדירות זה אפילו מעייף אותי.
אני פוחד שבאיזושהי מידה איבדתי את היכולת באמת ליהנות.

בלילה למרות העייפות קשה לי להירדם. אני נוהג להדליק טלוויזיה במשך שעות (רצוי על סדרה מעניינת) ונרדם מול המסך. אחרת אני לא ישן.

ביום יום אני שקוע מאוד בעבודה ומיחס לה חשיבות רבה (למרות שעמוק בפנים היא "לא מעניינת אותי"). זאת מתוך התכונה שלי להשקיע במה שאני עושה ולשאוף לתוצאה הטובה ביותר, פחות מהטוב ביותר גורם לי להרגיש לא טוב עם עצמי. לפעמים זה בא גם על חשבון חברויות אבל אני משתדל לווסת את זה.

האבסורד הוא שבסופי שבוע, גם באלה שאני לא יוצא מהבית ובעיקר בהם, אני מרגיש חוסר מנוחה- חייב להיפגש, חייב לקדם, חייב לעשות... כאילו אני חייב להספיק משהו אחרת היום יהיה מבוזבז.
וכשאני כבר עושה התשישות חוזרת והחוסר סיפוק...

שלוש נקודות אחרונות שלדעתי יעזרו ליצור תמונה יותר שלמה על עצמי.

ראשית, אני בחור חברותי שיוזם ויוצר קשר עם אנשים.
לעתים כשאני נמצא עם חברים ותיקים/מהעבודה ואפילו עם בני משפחה אני מרגיש גם הם מעייפים אותי מעצם הפעילות החברתית.

למרות שאני אוהב אנשים אני לא אוהב מסגורת מכיוון שאני לא אוהב שמכתיבים לי איך להתנהג ומה לעשות. קשה לי להאשים את מקום העבודה בהרגשה שלי כי א' אני דיי מחבב אותו (יותר מכל מסגרת שהיתי בה בעבר) וב' כפי שאמרתי ההרגשה היא כבר שנים לא רק כאן.

אני בחור לחוץ, אני משתדל לא להראות את זה אבל לפעמים זה צף...
דברים קטנים יכולים להטריד אותי יתר על המידה בצורה לא פרופורציונלית.

לסיכום אני מרגיש ש"שקט ושלווה" הם דברים שלא אזכה בהם..
מה לדעתכם גורם להרגשה המעיקה הזאת?
זה דיכאון?
תגובה מאוחרת של גיל ההתבגרות?

וחשוב מזה מה הייתם ממליצים לי לעשות.

אני מודה לכם על הזמן שהקדשתם לקריאה ותודה מראש למגיבים.