לגעגוע הזה אין מקום במציאות, איך הכאב בלב יתרפא?

לזה שלא בחרתי בו העמדתי אותו במצב מביך וכעבור שנים הרגש לא כבה:
מתגעגעת אליך בטירוף לילד שאחריי היה הולך ומחכה לי בכיתה ההיא שלנו,
מתגעגעת לחיוך הזורח שלך שהיה מאיר על חיי גם בתיכון,מתגעגעת לחיבוק.
מתגעגעת לקול שלך,הכדור שאתה מכדרר באולם הספורט ואני מסתכלת,
היום שבכית והייתי מטר מאחוריך מבלי לעשות כלום רק לבכות אתך בנפרד.
מתגעגעת לרגעים שהדלת נפתחת ואתה נכנס וכאילו שלא משנה שום דבר,
מתגעגעת לקול של אימא שלך והמבט שעלי מסתכלת כאילו שהיא זוכרת אותי.
מתגעגעת אפילו לסיגריות שאבא שלך מעשן,בקבוקי אלכוהול שהוא החביא,
מתגעגעת לקול הרעש של הקורקינט מנוע ואני שמתחבאת אבל אתה רואה.
מתגעגעת לשיחות הארוכות שלנו ושבלבלתי לך את המוח,לצעדים של רגלייך,
מתגעגעת לידיים שלך שהחזקתי,לחולצה שאחזתי באצבעותיי פעם אחרונה.
קול החברים שלך שתמיד חזרו ואמרו שאני שונה מהם ולא נתנו הרגשה שרצויה,
אפילו שאני בורחת מכל רעש אופנוע אני מחפשת עם אתה שם,ואתה אף פעם לא.
מתגעגעת לרעשים שלך באמצע השיעור בזמן שצריך ללמוד אתה מדבר שטויות,
כן עברו 7 שנים ואני אותה מפגרת,מגוחכת וגם כשעשיתי הכל חוץ מלאהובב.
לא הצלחתי לברוח,אני עדיין לא מאמינה בעצמי אני לא חיה עם העבר שלי בשלום,
אני לא בחרתי בך ואני מצטערת שלא יכולתי לנסות עד הסוף ודחפתי אותך ממני.
אני רציתי להיות הטובה ביותר אבל איבדתי את הקשר שלי איתך לגמרי,
אני רציתי להראות לך את רגשותיי ולתת אבל שכחתי שהעבר חזק ממני.
ואפילו עכשיו אני בטח הייתי דוחפת ואז חוזרת להתפלל שתבוא בלי סיבה,
שתחבק אותי חזק כי אני לא יודעת כי אני קשה עם עצמי כי פגעו בי קשה.
את כולם האשמתי ושנאתי,בחרתי לא להאמין לך גם ואתה היית יוצא מן הכלל,
ואני לא רוצה לדבר על מה שהיה אני רק רוצה להיות נוכחת ושתאמין בלב שלי.
היה לי מספיק לראות אותך אבל אתה היית מהאלה שחושבים הכל או כלום ידוע,
ולא התחשבתי ברגשותיך והייתי אנוכית ובחרתי בעולם שחור ופחדתי שתיפגע.
מההתחלה ועד הסוף אני חשבתי רק על עצמי ופחדתי שזה רגש יותר מידי מוגזם,
אבל אתה חלק בלתי נפרד ואיבדתי את התקווה אני עייפה ממש,כבויה מאוד.
אני רוצה לאהוב,להיות נאהבת אבל לא יכולה אני שבורה מה אעשה?.