תסכול, בתקופה האחרונה בזבזתי כל טיפת אנרגיה אפשרית שהייתה לי

היי, אני בת 18 ואני מתגייסת לצבא

מאז שסיימתי את התיכון זאת הייתה התקופה הכי לחוצה, עמוסה, מעצבנת ומדכאת שהייתה לי כל החיים בערך. אני באמת לא זוכרת את עצמי מרגישה כמו שהרגשתי.
אני לא אתחיל לפרט על זה אבל זה קרה בעיקר בגלל העבודה- מצאתי את עצמי מבזבזת יותר מדי זמן שם, בזמן הזה חלק מהחברים שלי כבר התגייסו, ואלו שלא התלוננו שאני לא נפגשת איתם אף פעם או שנהייתי נאחס כי אני תמיד בבאסה ואין לי כוח לכלום.
השתדלתי לשלב בין עבודה וחברים, כמה שיכולתי, אבל זה פשוט לא הולך. אני אחת כזאת שמתרגשת מכל דבר קטן, והלחץ בעבודה השפיע עליי עד כדי כך שזה פשוט כיבה אותי, לא היה לי כוח לכלום. התרחקתי כמעט מרוב האנשים שהכרתי.
לפני כמה זמן גם רבתי עם מישהו שהיה קרוב אליי והאמת שזה קרה בגללו, זה פשוט הכעיס אותי כל כך ואכזב אותי שזה פשוט גרם לי להתרחק ולא לרצות לחזור להיות יותר בקשר, אפילו שהבן אדם קרוב אליי כל כך זה פשוט פגע בי ברמות.

וכמובן ההורים. ההורים שלי פשוט לא שמים עליי, בכלל. לא מדברת על תשומת לב מינימאלית שאני כבר מזמן לא מקבלת מהם אלא על זה שהם מתייחסים אליי כמו לזבל.
לאמא שלי יש קטע שכל כמה זמן היא חוטפת סיבוב ומתחילה לצעוק ולהתלונן על כל דבר קטן
בגלל שאני הבן אדם היחיד שנמצא בבית היא מוציאה עליי את כל המרמור והעצבים שלה
התחלתי לא לסבול את אמא שלי בתקופה האחרונה בגלל זה, פעם עוד יכולתי לסבול את זה אבל היום הדבר האחרון שאני צריכה זה מה שהיא עושה לי.
היא מתנהגת פשוט מגעיל ולא שמה לב למילים שיוצאות לה מהפה
אבל עזבו את זה, באמת שמילא שהיא מתנהגת ככה, אבל היא לא רואה את הדבשת של עצמה, אי אפשר לנהל איתה שיחה רגועה כי היא ישר תתחיל להתעצבן (ממ..מעניין ממי ירשתי את התכונה המופלאה הזאת?..) בחיים לא ראתה והיא גם לא תודה שהיא יוצאת לא בסדר. קשה נורא לשים לה מראה מול הפרצוף ולהראות לה שהיא מתנהגת ככה, גם אם עושים את זה נחמד, היא תמיד תיקח את זה ברע. אני כל הזמן מוצאת את עצמי מחפשת להרשים אותה, לקבל ממנה פידבקים וחיזוקים חיוביים, אני מפחדת ממנה לפעמים. היא שרטה אותי נורא בקטע הזה כי כל פעם כשאני מנסה ליזום משהו, אפילו עם סתם בן אדם שהוא לא היא, אני נורא חסרת ביטחון ואין לי כוחות לקום ולעשות דברים לבד כי אני בטוחה שבסופו של דבר הם יתפקששו.

כרגע שמעתי אותה מרכלת עליי עם חברה שלה מאחוריי הגב על משהו שאמרתי, היא אפילו לא מנסה להבין את המשמעות של מה שאמרתי
באמת שאין לי כוחות יותר
נמאס לי מהיחס שלה אליי
בתקופה האחרונה ביזבזתי כל טיפת אנרגיה אפשרית שהייתה לי, אף אחד לא מבין אותי פה
ואני מתגיסת תיכף אז המצב לא ישתפר, בטירונות גם אף אחד לא ישים עליי, אין לי למי לבכות על זה כי איבדתי כל כך הרבה אנשים בתקופה האחרונה
לא רוצה גם להתקשר הבייתה כי אני לא רוצה להראות לאמא שלי שהיא חסרה לי, כי היא התנהגה אליי חרא כל כך שפשוט לא בא לי.
אני כותבת את זה ומשתדלת שלא לבכות אבל אני לא מסוגלת, אני מתפרקת פה. אני פשוט מתחרפנת מהמחשבה שאני תיכף מתגייסת כי ישגעו אותי גם שם.

:(