עברתי אלימות קשה בבית וחוטפת התקפי חרדה ככשומעת צעקות. איך מתמודדים?

תמיד הייתי הכבשה השחורה של המשפחה, אבא שלי היה אלים בעיקר כלפי אבל הוא היה אלים גם כלפי האחים שלי.
אני זוכרת את הסטירות, הצעקות, החגורה...את הפעם ההיא שהייתי בת 15 ואבא גילה אני מדברת עם חבר שלי עד 7 בבוקר-הוא נכנס לחדר שלי, תפס את השיער שלי ודפק לי את הראש 3 פעמים בשיש שבמטבח. אני זוכרת את הראש שהראש שלי עשה כל פעם שהוא פגע בשיש אפילו לא צרחתי, לא עשיתי כלום. כשאבא שלי הפסיק פשוט הלכתי לחדר, בכיתי וניסיתי להתאבד.
עוד מקרה, הלכנו כולם לטיול ונאבדתי. אחרי שעה ומשהו שאני לא מוצאת אף אחד כי הייתי בלי פלאפון, אבא שלי מצא אותי. באמצע הרחוב הוא דפק לי אגרוף לראש, נפלתי לכביש וזה המשיך בבעיטות בבטן ובראש כשאני מתקפלת ובוכה. אנשים שהיו בסביבה לא עזרו, לא עשו כלום. הם סתם עמדו שם, חלק המשיכו להסתכל וחלק ממש ברחו מהאירוע. זה הפסיק כשהמשפחה שלי הגיעה לאירוע ופשוט קמתי על הרגליים ואחים שלי היו צריכים לקחת אותי על הידיים לאוטו כי לא יכולתי ללכת.
כשהתלוננתי לאמא שלי על האלימות היא לא האמינה לי שזה היה ככה "אולי סטירה" אבל לא יותר, לטענתה- למרות שהיא לא הייתה שם....הפעם הזאת שאבא שלי הביא לי מכות בחגורה כל כך חזק בגב ובגב התחתון עד שלא יכולתי לשבת או להתיישר. פשוט שכבתי שעות במיטה בלי לזוז כי פיזית לא יכולתי.
לטענת ההורים שלי אני לא כמו אחים שלי, אני מיוחדת, אני קשה, אני דעתנית והם לא ידעו איך להתמודד איתי. כתוצאה מכך הלכתי לטיפול פסיכולוגי, אבא שלי כמובן צעק עלי על זה שאני צריכה ללכת לטיפול פסיכולוגי כי אני משוגעת.
ברחתי מהבית למשך כמה שנים אבל לבסוף חזרתי, אין לי כסף ואין לי לאן ללכת. הטיפול לא עזר.
כל פעם שאני שומעת צעקות או צרחות אני מקבלת התקפים של חרדה. איך מתומדדים עם זה? זה לא יוצא לי מהראש, אני ממש לא אוהבת את אבא שלי, קשה לי איתו, קשה לי עם זה שלא האמינו שהאלימות הייתה קשה בבית.
עד כמה האבות שלכם היו גרועים? האם זו רק אני?
אני כבר לא רוצה להתאבד, אני דכאונית מדי פעם, חרדתית מאוד, לא מצליחה במערכות יחסים.
אם לא הרגשתי שאני מאבדת את האמון באנושות, אבדתי אותו אחרי שידיד שלי אנס אותי, או כשהאקס שלי הרביץ לי וכשהחלטתי לעזוב, הוא פשוט שבר לי את האף. רק אני כל כך אפס שכל זה קורה לי? שהאנשים שאמורים להיות הכי קרובים אלי הם הכי אלימים?