יותר מדי מחשבות שמכבידות עליי, איך למצוא את עצמי?

שאלה לא מובנת כמו ההרגשה שלי, אני אפילו לא יודעת מאיפה להתחיל. אני כותבת את זה מייאוש ומקווה שמישהו יוכל לעזור לי..

אני בן אדם נורא שמח מבחוץ, כל דבר בשבילי יכול להפוך לבדיחה, הרבה דברים משמחים אותי, גם הדברים הכי קטנים.. אני חברותית ומחייכת הרבה! אבל עם זאת אני מרגישה ריקה מבפנים.

אני מפחדת שכל רגע עם אהוביי יהיה הרגע האחרון איתם. זה דבר שהייתי אוכלת עליו סרטים ונכנסת לחרדות בתור ילדה. קשה לי "לחיות את הרגע" כשאני תמיד מסתכלת על ההשלכות. אני עד היום בוכה בסרטים כשיש משהו מרגש על מישהו שנפטר, ולא כי הסיפור בסרט מרגש אותי אלא כי ישר אני מתחילה להעמיד את עצמי במצב של לאבד הורה/אח/חבר וזה מציף אותי באינסוף רגשות. וזה מה שמכניס אותי לדיכאון בלילה, שזה הזמן בו אני צופה בטלוויזיה.

בבוקר כשאני קמה אני מרגישה חסרת תועלת. אני קמה לחדר מבולגן, ובחיי שאף פעם לא ראיתם כזה בלאגן.. אני רוב הבוקר בטלפון, מתעדכנת.. נזכרת ברבע שעה האחרונה להתלבש לעבודה, וכמובן שהתוצאה לא משהו - אין זמן לבחור בגדים, אין זמן לסדר את השיער או להתאפר, אין זמן לטיפוח.. אני הולכת מוזנחת יחסית לבחורה בגילי.. וכל זה כי אני מתעצלת, אני עייפה כל הזמן גם כשאני ישנה מספיק.
מעבר לזה יש לי בעיית התקרחות, בעיית משקל, ובעיה רצינית עם האף שלי. אין לי הרבה שיער על הראש לצערי מה שמונע ממני לטפח אותו כמו שכל בחורה מטפחת כשגרה יומית.. אני שמנה ולכן קשה לי ללכת עם בגדים שמחמיאים לי.. והאף? כשאני מתאפרת הוא בולט יותר ממה שהוא כבר בולט ולכן הפסקתי באיזשהו שלב להתאפר. אני מרגישה שאין לי סיבה לקום בבוקר ולעשות משהו עם עצמי! וזה מה שמכניס אותי לדיכאון בבוקר.

ואז בעבודה אני בן אדם אחר, אני מחייכת, אני רואה אנשים, מדברת איתם.. הלקוחות הקבועים הם אלו שעושים לי את היום ואני אפילו דלוקה על שניים מהם, אבל מספיק שמישהו עם השם של האקס שלי בא, או מישהו דומה לו - והיום שלי נדפק לגמרי! האקס שלי היה הכל בשבילי ומבחינתי, כשהוא נפרד ממני, הוא מת. כי אני לא יכולה לדבר איתו/לחבק אותו/לשתף אותו, אז מבחינתי איבדתי אותו כמו שמאבדים בן אדם למוות. ואם יש משהו, הכי קטן שמזכיר לי אותו, אני נכנסת לדאון רציני וקשה מאוד להוציא אותי מזה.

הרבה פעמים אני מנסה להסתכל על העתיד שלי אבל הוא לא נראה זוהר. אני בן אדם נורא אינטיליגנט אבל בלימודים לא השקעתי וסיימתי עם ציונים יחסית נמוכים. ככה שאני לא יודעת איך אני אוכל להצליח בחיים, ואני לא רואה את עצמי עכשיו מתקבלת לאוניברסיטה ועושה משהו עם חיי. זה מחשבה שנון סטופ עוברת לי בראש ואני מפחדת שכשאצא מהצבא החיים שלי יתפזרו.

אז יוצא מצב שבכל שעות היום אני בדיכאון, וזה כל כך קשה ומתסכל.
אני מרגישה מפוזרת, מבולגנת, מוזנחת ומדוכאת, ורציתי לדעת אם יש עוד מישהו שמרגיש או הרגיש ככה ואיך הוא התמודד/מתמודד עם זה. זה מאוד יעזור!!!
תודה על ההקשבה וסליחה על אורך השאלה כתבתי את זה בבכי שלא נגמר וזה גם חלק מהתהליך:)