איך להצליח ולנצח את השדים בראש?

השעה 4 לפנות בוקר ואני שוב לא מצליח לישון בגלל המחשבות.. איך אפשר לתרגם בכתב לקבוצת זרים באינטרנט את כל הרגשות והעולמות שיש בתוכי, בעיקר את הפחדים הכה רבים?
אני פשוט לא מצליח לנצח את החרדות שלי, חשבתי שבגיל 27 תהייה לי יותר שליטה על הפחדים שלי, במיוחד אחרי שעשיתי צעדים אמיצים נורא על מנת להסתכל לפחד בעיניים ולנצח אותו, חשבתי בתמימותי שככל שאתמודד עם הפחדים יותר ככה יהייה יותר קל בעתיד אבל זה לא נעשה קל יותר וכל מטלה הכי פשוטה מרגיש כמו לטפס הר שלא נגמר.
אני בחור נורא עמוק, ומאז שאני זוכר את עצמי תמיד חשבתי על משמעות החיים ומה לעזעזל אני עושה פה..
אתם אולי תחשבו שאני טיפוס מתבודד או לא חברותי אבל נהפוך הוא, אני בחור נורא חברותי וחוץ מטראומות ילדות קשות אם זה משפחתי או אישי, הייתה לי ילדות מדהימה מלאה בחברים, מסיבות וחברות ואני באמת גאה בילדות שלי מבחוץ נהנתי אבל מבפנים סבלתי, כאילו האויב הכי גדול שלי הייה ועדיין אני עצמי, שנאתי הכל בעצמי ולקח לי המון עבודה אישית וזמן בשביל לשנות את זה, לקום מהמיטה בבוקר הייה מבחן כל יום מחדש ואת הלילות שבהם ייחלתי לא לקום למחורת אני זוכר כאילו זה הייה אתמול, בסופו של דבר זה נגמר בזה שבקושי הלכתי לבית ספר כמעט שנתיים, מן הסתם שגם בגרות לא קיבלתי.. שהגיע הזמן להתגייס החלטתי ללכת נגד הפחדים והנוחות שלי ולהתגייס לקרבי, שרדתי שם כמעט שנה. בהמשך נדדתי מתפקיד לתפקיד אבל בסוף מצאתי את מקומי וסיימתי שירות צבאי בכבוד ובזה אני מאוד גאה.
עבדתי ועשיתי מועדפת הכרתי אנשים, חברים למדתי המון ובניתי את עצמי חזק יותר הכל על מנת לא לתת לפחדים ולשדים להשתלט.
אחרי התקופה ההיא הגיעה החלטה ועזבתי את הבית שבו גדלתי ועברתי לארץ חדשה, רציתי להתחיל מאפס ולהוכיח לעצמי שאני יכול אחרת, ובאמת הצלחתי אחרת, אחרי חששות לילות ללא שינה ומספר ערים שונות הצלחתי להתייצב, מצאתי עבודה התאקלמתי מבחינת השפה, המנטליות, המזג אויר ואפילו הצלחתי למצוא דירה יפה.
הצלחתי לשנות את החיים שלי ב180 מעלות אבל הראש? הנפש? אותם אני לא מצליח לשנות, החרדות לא עוזבות אותי. כל צעד שאני עושה דורש כל כך הרבה כוחות מבחינתי שאני מסוגל אחרי לשבת בבית שבוע לבד עם עצמי רק בשביל "לנוח נפשית".
עכשיו כמעט 4 שנים אחרי שעברתי ארץ, אני בלי עבודה ועם דירה להחזיק ויש לי כל כך הרבה דברים לעשות שאני פשוט מעדיף להסתגר ולדחות הכל למחר וכמובן שיום למחורת אני דוחה שוב למחר..
כל כך קשה לי למצוא משמעות איך כולם עושים את זה? איך קמים בבוקר ומוצאים כל יום מחדש מוטיבציה לצאת ולהתקדם? הכל מרגיש אפור ומשעממם, לפני בערך שנה אני וחבר טוב שיפצנו מיניוואן ונסענו במשך חודש וחצי בכל רחבי אירופה בשביל למצוא קצת נחת ויופי בעולם שסוגר אותנו מכל הפינות והייה מדהים ומטורף אבל חזרתי עם יותר שאלות מאשר תשובות!
אז הנה בגיל 27 אחרי כל מה שעברתי, בראש אני מרגיש עדיין באותו מקום, מתמודד עם אותם הפחדים שהיו לי בילדות, אותן חרדות ואותן המחשבות על האם בכלל שווה לי להשקיע בחיים האלה. אפילו בלמצוא אהבה אני כבר לא מאמין, ומצד שני אני כל כך זקוק למישהי שתכיל אותי שתחבק אותי ותגיד לי שהכל יהייה בסדר, עייפתי מלעמוד לבד מול העולם התובעני הזה... למה אני תמיד מסבך הכל?
האויב הכי גדול שלי הוא אני.

תודה למי שקרא, המחשבות מתפזרות לכל מקום אז אני מקווה שהבנתם, כיף לפרוק ועוד יותר מנחם לדעת שאני אולי לא לבד.