מה לעשות עם עצמי ועם החיים שלי? הבדידות משגעת אותי

אז ככה... החיים שלי לא כאלה פשוטים אני לא גר עם ההורים והמשפחה לא באמת בקשר איתי ואין מי ש"תומך" בי.. אפשר להגיד שאני לבד,
עזבו את ההתעללות שעברתי ואת זה שבגיל קטן הייתי צריך להפוך את החיים שלי 180 מעלות כדי לצאת מהחורבה ומהמצב המחורבן שהייתי בו..
כיום אני עוד מעט מסיים שירות קרבי בכבוד ופשוט לא רואה לעצמי עתיד, אין לי תחביבים לא היה לי זמן לזה, אין לי כסף אין לי כשרון במשהו.. לא נראה לי שאני נראה טוב
אם אני לא אשלח הודעה/אתקשר למישהו פשוט אף אחד לא ידבר איתי..
ישלי "חברים" אבל בעצם אין לי חברים.. גם בצבא גם בביהס וגם בחבורה אני פשוט מרגיש שאני תמיד ה outsider.. ולא אני לא מוזר או שונה במשהו יש לי מודעות עצמית אבל אכשהו אני תמיד נמצא מחוץ לעניינים, לא מגניב כמו כולם לא מצחיק כמו כולם לא יפה כמו כולם לא מוכשר כמו כולם לא עשיר כמו כולם.. לכולם יש תמיכה מהידידות מהחברה מהחברים מהמשפחה .. אין לי שום דבר מזה ואין לי פתרון לשום דבר מזה
אפילו ה"חברים הטובים" שלי מסננים אותי וכנראה שאם עכשיו אלך לצבא נגיד ל 21/28 הם לא יתקשרו או ישלחו הודעה וישאלו מה קורה איתי קצת יתעניינו... כבר יוצא מצב שכל הישיבות שלנו אני פשוט יושב ושותק... כולם נהנים מדברים ואני פשוט מרגיש לא קשור מרגיש לא רצוי.. אין לי מטרה לחיים אין לי כלום אני כבר לא יכול עם המחשבות שלי אפילו אם אני מנסה להרים את עצמי כל הזמן יהיה משהו או מישהו שיפיל אותי.. אני נעלב מאוד מהר מה לעשות כן אני בן אדם רגיש לעומת האחרים וכל דבר שאומרים לי נכנס לי ללב, בכל צחוק יש קצת אמת.
בקיצור לא יודע למה הייתי צריך את הפריקה הזאת החיים שלי בזבל אין לי משפחה חברים ידידות אין לי מישהו אחד בחיים שבאמת אכפת לו ממני או ממה שעובר עליי
אפילו בצבא מבחינת המפקדים אני על הז*ן שלהם לא באמת מתעניינים במה אני עובר בבית מה עובר לי בראש הדבר היחיד שמעניין אותם זה שאני אקשיב לפקודות ואבצע..
ולמי שעכשיו יחשוב שאני מתלונן על הצבא בקטע של מפונק אז לא, אני בסהכ סבבה ועוד רגע מסיים את השירות הצבאי שלי ועבדתי מספיק עבודות כפיים בחיים כדי לדעת מהי עבודה קשה..
בקצרה אני לא רואה עתיד לחיים שלי, אין לי תשוקה לשום דבר, הביטחון העצמי שלי ברצפה ואני פשוט רואה איך כל מי שמסביבי משתנה לטובה ואני נשאר באותה התחתית של הבאר לבד...