כבר 4 שנים בלופ, לא מוצא כיוון דואג לעתיד שלי...

היי חברים.. זאת כבר תקופה די ארוכה שאני מרגיש שהחיים שלי תקועים,הסיפור שלי מתחיל בערך אחרי הצבא כמו אצל רבים, גם אני השתחררתי מהצבא ולא הייתי סגור על כיוון לימודים.. עשיתי מועדפת במפעל ולאחר כשנה כשסיימתי טסתי לחודש בחו"ל עם הכסף שקיבלתי מהמענק וכשחזרתי החלטתי להתחיל ללמוד.. את התיכון העברתי בבית ספר מקצועי שבו למדתי תחום טכני ובעקבותיו הגעתי לעבוד בצבא בתחום הנ" ל.. לימודים אף פעם לא היו הצד החזק שלי ואת בית הספר סיימתי ללא בגרות מלאה.. באותו זמן אחרי הטיול הרגשתי טוב עם עצמי.. הייתי מתאמן על בסיס קבוע, אוכל בריא ובעיקר אדם די חיובי.. בגלל שלא היתה לי בגרות הייתי צריך לעשות מכינה, נרשמתי ועברתי את המכינה בהצלחה. רק לא חשבתי על החלק של אחרי המכינה.. מה לעזאזל לומדים? מכיוון שהיה לי ניסיון רב בתחום הטכני החלטתי להתחיל ללמוד לימודי הנדסאי מכונות.. כעבור כמה חודשים פרשתי ושם היתה נקודת שבר מאוד גדולה בחיים שלי. עברתי התקף חרדה רציני. הבנתי שאין לי מושג מה אני הולך לעשות עם החיים שלי. התחלתי לכעוס על עצמי, להלקות את עצמי ולחשוב שמשהו איתי לא בסדר, מה שרק הגביר את תסמיני החרדה והוריד לרמה אפסית את הביטחון והערכה העצמית. מבחור שעבד במכירות, נראה מצויין, מחייך ושמח לשבר כלי. אשכרה ככה. אני שוקע בדיכאון אבל לא מוותר.. יצאתי לחפש עבודה נוספת במכירות.. העברתי חצי שנה בחנות ספורט וחשבתי תוך כדי מה אני יכול לעשות עם הנתונים שיש לי כרגע. ואז הגיעה הצעה מדוד שלי לסדר לי עבודה במפעל צבאי מסודר עם תנאים וכו'.. התחלתי לעבוד שם, העבודה היתה עבודת ייצור קשה, בסביבה מלוכלכת ורועשת עם משמרות קשות. הייתי שם שנתיים וחצי מהחיים שלי ואיכשהו התרגלתי לזה כי היה לי "נוח". המשכורת והתנאים היו יפים ביחס לבחור בגיל 25. אז נשארתי, שנה ועוד שנה. ואני נהנה מהכסף, מבלה וטס לחו"ל אבל משהו בפנים ריק. בערך בגיל 25 כשראיתי שהמשכורת יפה ושאני יכול להרשות לעצמי לצאת מהבית של ההורים חיפשתי דירה ועזבתי את הבית.. ההורים שלי תמיד השתדלו לתת לי הכל למרות שלא היה להם הרבה. גדלתי להורים קשי יום בשכונה לא טובה.. חשבתי שאם אצא מהבית ואתחיל להיות עצמאי אני אמצא את עצמי. תוך כדי העבודה במפעל אני מתחיל ללמוד שוב לימודי ערב בתחום- נחשו מה? מכונות. למשך 5 שנים מהשחרור המדינה מממנת לימודי הנדסאים ב90% מימון, מכיוון שכסף לתואר אין לי וזאת היתה השנה האחרונה לנצל את ה"הטבה" החלטתי ללכת על משהו. העיקר להיות מלומד ולא להגיד לעצמי שהייתה לי הזדמנות ללמוד ולא ניצלתי אותה.. יש לי הרבה תחומי עניין אבל אני מפחד לא להתפרנס מהם בכבוד. אז אני הולך אך ורק על ה"בטוח". על מה שיש בו עבודה ויש ממנו מחסור בשוק. העיקר שתיהיה עבודה. בשלב מסוים אני עובר התנכלויות מצד אחד המנהלים בעבודה ואני מחליט על דעת עצמי לסיים עם הסבל הזה. אני עוזב אחרי שנתיים וחצי ואחרי לופים רבים של בעד ונגד ומקווה שיהיה בסדר. כיום כבר כמה חודשים עובד במחסן ואני פשוט לא מצליח להתרגל למקום הזה. האנשים נוראיים, הסביבה מדכאת, כל היום לחץ, יושבים לי על הראש ואני מוצא את עצמי עובד שם בכוח רק כדי שיהיה לי איך לסגור את החודש כדי לשלם חשבונות ולהחזיק את הרכב והכל.. אמא שלי מדברת איתי על לחזור הביתה לקצת עד שאסתדר, אבל אני עקשן. נלחם בקירות העיקר להיות חזק ולא לוותר. אני די מותש נפשית מכל השנים האלה.. מפחידה אותי המחשבה שאצטרך לעבוד כל החיים בעבודה שאני לא אוהב, מתחבר, או מסופק ממנה רק בגלל שאני פריק קונטרול שמפחד לעצות צעדים או הולך על הבטוח. כבר שנה שניה בלימודים,בוהה בלוח,משועמם פשוט מהכל שם. נשארה לי עוד שנה. הדעות מסביב חלוקות.. חלק אומרים לי תסיים כדי להוכיח לעצמך שסיימת - רק ההרגשה שהתחלת משהו וסיימת תעשה לך טוב.. וחלק אומרים תעוף משם.. מיותר לציין שאם אעזוב אין לי באמת מושג ברור מה אלך ללמוד. חשבתי על דברים שקרובים לליבי ואני מתעניין בהם ביום יום כמו ספורט ותזונה, התפתחות אישית, קואצ'ינג, צילום.. אבל אני לא באמת עושה משהו בנידון כרגע.. רק מבין שאני לא ממש רוצה להעביר את החיים בלהסתכל על השעון ולחכות שתיגמר כבר המשמרת.... אבל גם ריאלי ומבין שלא עם כל מקצוע כאן אפשר ללכת למכולת.. תודה שקראתם עד לכאן אנשים יקרים, אשמח לתגובות שלכם.. חג עצמאות שמח אנשים יקרים!