דכאונית, חרדתית, אובדנית, עייפה ופוגעת בעצמי מה לעשות?

אני מעשנת סיגריות כבר שנה, שותה כשכואב לי כמו אלכוהוליסטית אבל קצת ורק בלילה, חותכת את עצמי ומפנטזת כמו משוגעת על מוות. אני מתה להפסיק אבל אני לא יכולה. אף אחד לא יודע שאני מעשנת ושותה, אני משקרת לכולם ויש לי מוניטין של ילדה טובה לאנשים מצד אחד וילדה "רעה" משמועות מהצד השני. אני יודעת שכולם שמים לב שמשהו לא בסדר אבל כולם מתעלמים, גם המשפחה הם רואים שאני מלאה בחתכים ולא מדברים על זה, זה כאילו כולם שותקים אבל השתיקה צועקת. אני הייתי בתקופה מאוד טובה לפני שלוש חודשים ואז פתאום באמצע יום שישי אחד התחלתי להרגיש דיכאון שוב, אני באמת לא יודעת למה אני כל כך מתוסבכת. שנה שעברה סיפרתי על התקף חרדה לאמא שלי והרופאת משפחה. מה הם ענו לי? שאני אוהבת את עצמי יותר מידי ושזה רק בראש שלי. אבל זה ההגדרה של מחלה נפשית. אני בוכה כל הזמן ולא נותנת לאף אחד לראות או לשמוע, מיואשת ועייפה מאנשים ומעצמי, חרדות הם השם השני שלי ואני פוגעת בעצמי בצורה חייתית, מתאגרפת עם קירות עד שיש לי חבורות על הידיים, נושכת את השפתיים והידיים שיכאב,מתקלחת במים חמים מידי ואז קפואים כדי שיכאב, מכבה על עצמי סיגריות, משתמשת בלהב של מחדד ברזל כדי לחתוך את עצמי. להסתכל במראה גורם לי לרצות להקיא, יש ימים שאני לא אוכלת בהם כמעט ויש כאלה שאני אוכלת עד שאני לא יכולה לזוז. קשה לי לתפקד. אני באמת משתדלת ומנסה. אני לא יודעת איך להגיע למצב שבו יש לי פסיכולוג בזמן הקרוב, אני יודעת שאני חייבת עזרה אבל רק ממקור שאין לנו שום קשר בינינו לפני. אני כל הזמן חושבת על זה שאין לי עתיד כי מה שאני אוהבת אני לא יכול לעשות, אני שמנה מידי, עם משקפיים, מיגרנות, ובעיות רפואיות שמונעות ממני כמעט הכול. בכל פעם שאני בחדר עם אנשים יש לי חרדה שכולם חושבים על כמה שמנה אני או כמה מכוערת אני. אני בוכה על אנשים שפגעו בי ובמיוחד מרגישה אשמה על מעשים שלי. אני מבקרת את עצמי על כל דבר, להיות בלי איפור זה להראות את הכיעור שלי כמו שלט, בגדים חושפניים זה להראות גוף מכוער וציונים לא טובים זה השתקפות השכל שלי. קשה לי, באמת שקשה לי ואני מנסה לצאת מזה, יש לי תחושות ריקנות ואז בבום כולי מוצפת רגש, ויתרתי על לסמוך על אנשים ולכול בן אדם אני מספרת גרסה שונה על עצמי בהתאמה. זה מעייף. אני קמה כל בוקר ומתפללת שיהיה יותר טוב. אני מיואשת. אף אחד לא ירצה לדבר איתי באותה צורה או יבין אותי אם אני אספר את האמת עלי. אין לי חברים אמיתיים. אני בנוסף א-מינית (בינתיים) וזה אומר שהמשפחה שלי תחשוב שאני משוגעת, נאנסתי לפני שנה וזה גורם לי להתבייש ולהיגעל כי אני יודעת שאף אחד לא יאמין שמישהו באמת עשה את זה, אני באמת מאבדת את השפיות ומפחידה את עצמי. זה מתסכל, החיים שלי נראים לכולם בסדר ורק אני רואה את כל החרא בהם ומעצימה אותו, חושבת על זה יותר מידי. אני לא חושבת שיש ל את הכוחות הנפשיים לצאת לים או לבריכה יותר, בנוסף יש לי צלקות וגם חתכים טריים על כל הגוף. אני הפסקתי לחיות. אני פשוט מחכה להגיע למחר כי המשפחה שלי צריכה אותי, אני מנסה להישאר חיה פיזית כדי שהמשפחה לא תישבר והעיקר בשביל אמא שלי. היא כבר איבדה עובר לפני לידה ואני מפחדת שזה יהרוס אותה ואז לא ישאר לאחי הקטן מאותה האישה. אני יודעת שזה לא יגמר טוב. שום דבר לא נגמר טוב אצלי. תמיד יש סיבוכים ובעיות. ובאמת שזה לא מזיז לי יותר אני רגילה כבר שאני מוצפת בבעיות. אני טובעת בהם. הבעיה היא שגם אם אני אלך לטיפול אני אחשב משוגעת ואצטרך להיות על סמים כדי להיחשב נורמלית, ובמיוחד לספר לאדם פנים מול פנים על המחשבות שלי זה מפחיד, זה מרעיד אותי לחשוב שמישהו ידעה כל דבר עלי וינתח את מצבי. בנוסף אף אחד לא יאמין לי ויחשבו שאני רוצה תשומת לב או שסתם התחרפנתי אז לבינתיים אני אשאר חיה ונראה מה יהיה. אולי באיזשהו שלב אני אהיה שמחה יותר ואצא מהכלוב בראש שלי.