המשפחה מתערבת לי בחיים הפרטיים שלי, לא יכול עם זה כבר! מה לעשות?

היי, אני לא יודע איך להתחיל וסליחה שזה הולך להיות ארוך אבל עם זה אני צריך להתמודד יום יום ואין לי מושג כבר מאיפה לשאוב את הכוחות.
אני מרגיש שהמשפחה שלי עוצרת וחוסמת לי את החיים, כל חיי אני מנסה להגשים את עצמי, להתקדם ולעשות את מה שאני אוהב, לצאת עם חברים, לקבוע לעצמי עובדות, אני מאוד רוצה לשמוח, ולתת אהבה לאחרים כי זה מה שאני יודע לעשות, אבל מה לעשות שיש לי הורים שחושבים שאני בן 4 וקובעים לי מתי לחזור הביתה ומתי לצאת?!
אני מרגיש שכל הצד של אמא שלי, משפיעה על אמא שלי לרעה לגביי וכבר לא נעים לי להיות במיחצתם של דודות שלי וסבתא שלי.
כל מוצאי שבת, זה כבר נהייה מסורת של שנים אצלנו במשפחה המורחבת, אנחנו שזה הדודים והדודות, והנכדים והנכדות, כולם הולכים ומגיעים בהרכב מלא ובאופן קבוע לבקר את סבא וסבתא שלי. אני הייתי מגיע כמו כולם והייתי מרגיש ממש טוב איתם.
במשפחה יש לי בן דוד שהוא בן 27 (אני בן 28), והוא מגיע לסבתא שלי מתי שבא לו, מבלי שיפעילו אליו לחץ ואם מבקשים ממנו אז לפעמים הוא מגיע גם לימי הולדת, והוא מגיע בחגים הגדולים ראש השנה ופסח.
בן דודי לא מגיע לסבתא וסבא שלי בשבתות באופן קבוע בגלל שהוא יוצא ומבלה בעיקר בשבתות עם חברים, ועובד במהלך השבוע ומגשים את עצמו כמו שכל צעיר עושה!!!
אני לא מזמן קבעתי לעצמי שאני לא אוותר לעצמי, ואני אגשים את החלומות שלי ושאף אחד לא אחסום אותי אפילו המשפחה שלי.
בזמן האחרון, אני יותר מבלה עם חברים מאשר להיות עם המשפחה שלי, ואם אני לא אם החברים אז אני משתדל להיות כמה שפחות בבית, אני מושך שעות בעבודה ומגיע לפעמים בסביבות 20:00 בערב רק כדיי שאצלי בנפש יהיה טוב!
אני גר עם ההורים ותוך כדיי אני מחפש להשכיר דירה עם חברים, אבל תוך כדיי אני מרגיש שהוריי והמשפחה המורחבת מתערבים לי בחיים!!! המשפחה של אימי עושים לאימא שלי שטיפות מוח שאני לא יעבור דירה להשכיר עם חברים, כי זה המון הוצאות, ארנונה, חשמל, מים, שכר דירה וכו'... הם מנסים למשוך אותי בכח וחוסמים את ההתפתחות שלי ואת העצמאות שלי לבד ועם החברים. אני כבר מספיק זמן שומע את הסימפוניה של ההורים שלי: "אנחנו נעבור דירה ויהיה לך חדר משלך". 4 שנים אני מחכה לחדר משלי כדיי שיהיה לי פרטיות כי אצלי בבית אין!!!!!! אני כבר הרבה זמן לא הייתי בזוגיות עם מישהי וזה כל כך חסר לי וזה מתבטא בזה שאני רואה את החברים שלי עם החברות שלהם ואני פשוט מרגיש לבד!!! כשתהייה לי חברה ואני אביא אותה אליי הביתה, אז אני חותם לכם שאצלי בבית אפילו לשנייה לא יהיה לנו את הלבד של שנינו ואת הפרטיות של שנינו ואני יודע שכל אישה בעולם היתה רוצה את זה בבית של בן זוגה.
אני כל כך רוצה שיהיה לי חדר לבד ופרטיות, והפתרון היחידי זה שאני אשכיר דירה עם חברים, שבדירה הזאת יהיה לי חדר שבו אני יוכל לעשות מה שאני רוצה. כרגע אני מרגיש שאני כבול רגשית וחסום מכל הבחינות כי אני לא מרגיש את הפרגון של המשפחה הקרובה שלי!!! אני ממש מרגיש שאני בתחתית של התחתית, כבר לא מעניין אותי מה המשפחה הקרובה והמורחבת חושבת אליי. שבן דודי לא מגיע לבקר את סבתא וסבא שלי, הם לא עושים מזה סיפור, אבל שאני לא מגיע ולא משנה מתי, אז הם עושים מזה סיפור ושטיפות מוח ומאוד קשה לי לצאת מזה. בגלל כל המצב שקורה אצלי במשפחה אני מרגיש שהם מקטינים אותי והם יותר מגדילים את בן דודי ומשבחים ואפילו מעריצים את מה שהוא עושה, שלא תבינו לא נכון, אני לא מקנא וזה לא מגיע ממקום כזה כי אני האדם הכי ישר, והכי אמיתי וטהור שיש, בגלל שהשמפחה שלי אוהבת אנשים חריפים וכנראה שאני לא נולדתי למשפחה המתאימה, אז הם יותר אוהבים אותו ומשבחים אותו.
אני שהייתי בטירונות בצבא, רק ההורים שלי היו בטקס השבעה. שבן דודי היה לו טקס השבעה בצבא, כולם לקחו יום חופש רק בשביל לראות אותו על מדים בטקס השבעה!!! אני לא הייתי בטקס בגלל שכאב לי כל כך על האפלייה שהם עושים, כי מה אני שונה מבן דודי? למה הם לא מסתכלים אליי ואלייו באופן שווה? למה מתי שאני לא מגיע לבקר את סבא וסבתא הם עושים מזה סיפור וטררם, ושבן דודי לא מגיע אז מבחינתם הכל בסדר?! למה מפרגנים לבן דודי שהוא טס לטיול לחצי שנה בחו"ל ולי לא מפרגנים שאני טס אפילו לאילת?!
נמאס לי שחוסמים אותי!! נמאס לי שמתערבים לי!!! נמאס לי שלא נותנים לי פרטיות!! נמאס לי לוותר על הצרכים שלי למען המשפחה בזאת!!!
נשבע לכם בקבר של סבתא שלי המנוחה (מצד אבא) זצ"ל, שאם היה לי את האפשרות לקום וללכת מהמשפחה הזאת אז ממזמן הייתי עושה את זה, אבל אני לא יכול בגלל שהם חלק ממני והם תמיד יהיו איתי בטוב וברע, אבל במשך כל השנים שגידלו אותי, בזמן האחרון הם רק איכזבו אותי יותר ויותר, ונמאס לי לשחק אותה כאילו שטוב לי במקום שאני נמצא בו עם המשפחה כי אני מרגיש ממש חרא בכל פעם שאני עם המשפחה הזאת. לא רוצה לשחק ולא רוצה להיות צבוע כמוהם ואני כבר מותש ועייף מהחיים האלו!!

בבקשה ממכם תהיו עדינים כי אני כבר על סף ייאוש, ועדיין יש לי כבוד למשפחה שלי במיוחד לאבא כי הוא באמת האדם שהכי מבין אותי ומכיר אותי כמו שהוא מכיר את כף ידו והוא המפלט היחידי שיש לי אבל אני מרגיש שגם הוא לא תמיד מבין אותי.
בכל מקרה, תודה לעוזרים ולאלו שבאמת קראו והבינו מה אני עובר.