כבר חצי שנה בדיכאון בגלל הצבא, אני כבר על הקצה, מה לעשות?

התגייסתי בינואר, ומאז אני לא אני בכלל. חוץ מזה שהשתניתי ב180 מעלות בגלל הצבא, כי הוא לקח לי כל דבר שאהבתי בעצמי, נכנסתי לדיכאון עוד מהטירונות. ככל שהשירות עובר זה רק ממשיך ומתדרדר.
בטירונות הייתי בוכה את החיים שלי כל סופש לפני הבסיס, כל ערב בשבוע הייתי מתקשרת להורים ולחבר שלי ובוכה גם שם. הטירונות נגמרה והתחלתי קורס של חודשיים וחצי שגם הוא הייתה תקופה נורא קשה. נהניתי עם החברים שהכרתי בקורס אבל חוץ מזה היה לי כל כך קשה. המסגרת הצבאית כל כך קשה לי ואני לא מצליחה להתחבר אליה בשום דרך אפשרית, ותאמינו לי שניסיתי הכל.
בסוף הקורס גיליתי ששובצתי במקום שאני ממש לא רוצה שדורש עוד חצי שנה של 11-3, שבתות של תורנויות, שבתות של שמירות ולילה תורנות בשבוע. מאז התחילה התקופה הכי קשה בחיים שלי שלא נגמרה עד היום. בהתחלה הוצאתי גימלים בשביל לא להגיע, ואחרי זה כשלא נתנו לי שוב גימלים עשיתי מעשה טיפשי ובלעתי 3 כדורים של משהו, בשביל להגיע למיון ושם בתקווה לצאת לרמ 2 על זה. מעשה ממש מטופש אני יודעת. בסופו של דבר הוציאו אותי מהתפקיד הזה ואחרי שבועיים וחצי שמו אותי בתור סוג של משקית שמתעסקת במשהו שקשור לבסיס. בהתחלה היה לי נחמד. הייתי במשרד עם אנשים שנכנסים ויוצאים כל הזמן, הייתי מסיימת ב14:00, אין שבתות והכל אחלה רצח ובאמת נהניתי. אחרי תקופה מסויימת זאת שעושה לי את החפיפה התהפכה עליי והחליטה שאני לא צריכה יותר להיות במשרד הזה והיא והמפקד שלי העבירו אותי למשרד שלו. אף אחד לא נכנס למשרד שלו כמעט אף פעם, רק במידת הצורך. מאז זאת שעושה לי את החפיפה (נקרא לה י') התחילה לדבר אליי בצורה ממש מזלזלת ולא מכבדת, כל פעם שאני באה למשרד שלה, למשרד "החברתי" היא ממציאה או נזכרת בדברים שהמפקד אמר לה לתת לי לעשות ושולחת אותי בחזרה למשרד הבודד שלו. היא כנראה חיממה כמה אנשים לגביי כי הייתה תקופה שאחד האנשים היה מתעצבן עליי כל הזמן על שטויות או עושה כאילו הוא לא רואה אותי כשאני עוברת לידו בבסיס. נהייתי כל כך בודדה ברמה שאני פשוט 80% מהיום לבד עם עצמי. בינתיים המפקד גם השתגע קצת ואחרי שאמר לי שהתפקיד עד 14:00 הוא העלה את זה לעקרונית 16:30 אבל בתכלס 15:30-16:00. אני לא מצליחה למצוא בגלל זה שום עבודה, ואין לי שקל כי מרוב הדיכאון פיתחתי מחלת קניות קטנה כדי לשמח את עצמי בדרכים אחרות. התחלתי להתחמק מהמשרד ולהיות שם רק בבוקר ואחרי זה רק כשצריכים ממני משהו, ובשאר הזמן אני מסתובבת בבסיס ומנסה להתיידד עם אנשים מחוץ לפלגה שלי.
הגעתי למצב שאני לא יכולה לסבול את עצמי יותר. נמאס לי להיות לבד. נמאס לי להראות שהכל בסדר כשבפועל אני לא יכולה לסבול את החיים שלי.
השבועיים האחרונים נהיו בלתי נסבלים עם י', ועם עצמי ובבסיס. אני בוכה כל ערב כי השעות עוברות ולמחרת מתקרב, כל סופש שנגמר אני בוכה את החיים שלי כי הינה מגיע לו עוד שבוע חדש ושלם. המצב הבריאותי שלי התדרדר גם הוא, משערת שיש קשר ישיר למצב הנפשי שלי. אני באמת קמה כל בוקר באי חשק, במחשבה אחת בראש שאין לי סיבה לקום בבוקר, שאין טעם לחיים. ונכון, איך אפשר להיות בדיכאון כשאת ג'ובניקית שעושה יומיות ? אני נשמעת כזאת כפויית טובה. אבל הבעיה שלי היא לא עם היומיות, כי היומיות זה הדבר היחיד שעוזר לי בשירות, הבעיה שלי היא עם המסגרת עצמה. אני כל כך לא מתאימה לצבא, למסגרת הבאמת מזעזעת הזאת לדעתי. הייתי בן אדם כל כך אופטימי ומלא שמחת חיים, היום אין יותר פסימית ממני, נהייתי דיכאונית. אני לא מכירה את עצמי בכלל ושונאת את מי שנהייתי.אני ממש לא יכולה לסבול את עצמי ואת החיים שלי. אני נפגשת עם הקבן פעם ב.. מאז מה שעשיתי עם הכדורים והמיון. היא זאת שהוציאה אותי מהתפקיד הקודם. אבל מאז שאני עושה יומיות וקשה לי אני מסבירה לה שאני בדיכאון,שאני באמת בדיכאון אמיתי. ולא היא, ולא ההורים שלי, ולא אף אחד לוקח את זה ברצינות ומקשיב ומפנים שאני באמת נמצאת בדיכאון עמוק כבר חצי שנה. אני לא יכולה להמשיך לחיות ככה. חשבתי להשתחרר מהצבא, אבל אין לי אומץ לעשות את זה. יותר מידיי מפחיד אותי מה יקרה הלאה, מה יגידו עליי, מה יחשבו הסובבים אותי ואיך אני אסתכל על ההורים שלי. זאת הסיבה היחידה שאני נשארת בצבא ואני עדיין שואלת את עצמי אם זה באמת שווה את השפיות שלי.
אני ממש לא יודעת מה לעשות ואשמח אם תעזרו לי כי אני באמת על הקצה כבר..