מרגיש שעברתי יותר מידי לגיל שלי, מה לעשות עם עצמי?

היי אני רוצה לשתף אתכם בתחושות שלי כבר מגיל 14התחלתי את חטיבת בייניים בבית ספר חילוני תמיד קראו לי סטלן הייתי מנודה צחקו עליי התעללו בי שפכו עליי קרח לתוך החולצה ירקו על התיק שלי כל פעם שחזרתי הביתה זה נמשך לתיכון שם עברתי שלושה בתי ספר בהתחלה בראשון אף אחד לא דיבר איתי כמעט הייתי בודד עברתי לבית אחר שם התחלתי שוב להרגיש שצוחקים עליי ישבו שתי בנות לידי וכל הזמן גיכחו היה לנו גם משחק כזה שהיינו סוטרים אחד לשני בכיתה ושיחקתי אותו עם כמה ילדים ותמיד הייתי חוזר עם עורף אדומה הביתה והיה לוקח יום עד שהאדמימות הייתה עוברת ושוב יום למחרת הייתי עושה את המשחק הזה כדי להתחבר לאנשים שם עברתי עוד תיכון כי לא היה לי טוב שם לא היה לי בדיוק חברים אבל התחברתי עם מישהו שהיה עושה נייס גאי עשיתי איתו פעמיים נייס והפסקתי גם כי אמא שלי גילתה מיותר לציין שכל התקופות האלו הייתי לבד ופעמים בודדות יצאתי סיימתי את התיכון וחיכיתי לגיוס הייתי שנה בבית בלי חברים בלי לצאת הייתי בדכאון ואז הגיע הגיוס בהתחלה היה בסדר בטירונות הרגשתי שדווקא הולך לי אני מצליח לתקשר כמו שצריך עם אנשים עברתי קורס של חיל התקשוב והגעתי לסדיר שם הייתי בבסיס סגור התחלתי שוב להתנהג מוזר הייתי בדכיאון ורק רציתי לעוף משם עברתי לבסיס פתוח כשהגעתי הייתי בהתלהבות התחלתי תפקיד חדש ושם גם לא הסתדרתי עם האנשים ולא התאקלתי כמו שצריך הייתי מתקשר לאמא בוכה כל יום רציתי לעוף מהצבא בסוף שמו אותי באותו תפקיד במקום חדש התחלתי להרגיש באותו תקופה כבר שבכל מקום שאני הולך אנשים רואים אותי וקוראים לי מוגבל זה נמשך איתי עד היום שאני הולך עם הכלב שלי או יוצא מהבית באיזה שהיא דרך סיימתי עם הצבא באותה הרגשה עד היום אני לא יודע אם השתגעתי או שבאמת יש לי משהו חריג במראה באיך שאני הולך או אפילו מדבר אני עברתי בגיל צעיר אונס ע"י קרוב משפחה שלושה פעמים היתיי כל השנים הללו אצל פסיכולוגים פסיכיאטרים ועוד הרבה אנשי מקצוע כדי לבדוק עם משהו לא בסדר אצלי וכל הזמן היו אומרים לי אתה בסדר יש לך פוסט טראומה מילדות וחרדה חברתית לצאת מהבית. זה רק קצת ממה שעברתי ומהתחושות שלי אני באמת בתקופה הזאת שכבר השתחררתי לא יודע מה לעשות עם עצמי אם יש לי סיכוי בכלל להתמודד ולצאת ולעבוד ופשוט להרגיש בנאדם רגיל אני די מפחד לצאת והייתי שמח לדעת מה אתם חושבים שכדי לי לעשות