אני מרגיש ממש נורא בימים האחרונים. בקטע שפשוט בא לי לקפוץ מהגג של איזה בניין

זה יותר פריקה משאלה, אבל אני מקווה שתוכלו להבין אותי.
אני מרגיש ממש נורא בימים האחרונים. בקטע שפשוט בא לי לקפוץ מהגג של איזה בניין, או לתקוע לעצמי סכין בחזה. אני כנראה לא אעשה את זה כי בתור אח גדול אני ממש לא יכול לתת לאחים שלי לחוות מוות של מישהו קרוב בגיל כזה צעיר ואני לא רוצה שהם בכלל ידעו מה אני עובר. אני פשוט מרגיש כמו נטל. אני ילד עצלן, מטומטם וכמו שאתם רואים, ילד עם ביטחון עצמי מתחת לרצפה. זה לא הפעם הראשונה שאני מרגיש ככה, גם לפני חצי שנה היה לי משהו כזה אבל איכשהו הצלחתי לצאת מזה לתקופה קצרה של שמחה ואופטימיות. חוץ מזה העובדה שעוד כמה ימים הלימודים מתחילים ממש לא תורמת למצב שלי, אני לחוץ בטירוף כי זה בית ספר חדש, ואני מאוד ביישן ומופנם אז רוב הסיכויים שאני פשוט אשב לבד בהפסקות כמו תמיד. אני גם בסוג של ריב עם ההורים שלי ופשוט נמאס לי. אין לי כוח לעולם הזה. אין לי מה לעשות פה. ואף אחד לא מבין אותי. יש לי פסיכולוג, אבל קשה לי באמת להיפתח אליו. רוב המפגשים שלנו אנחנו פשוט משחקים איזה משחק קופסה או משהו כי אני ממעיט במילים. אני ממש אבל ממש לא מתכוון לספר את מה שכתבתי פה לבנאדם שאני לא סומך עליו. ואני לא סומך על פסיכולוגים. אני חושב שלחברים קרובים כן הייתי יכול לספר את זה אבל אין לי כאלה. אני מרגיש ממש בודד. אני יודע שזאת אשמתי, שאני לא מנסה יותר, אבל ממש קשה לי עם זה. אני באמת מנסה כמה שאני מסוגל, אבל קשה לי עם אנשים. אפילו לצאת לאנשהו קשה לי כי אני מפחד מהאנשים שמסביב. אני מפחד ממה שהם חושבים עליי. אני יודע שזה לא הגיוני וזה ממש טיפשי. אני פחדן, אני עצלן, אני פשוט חסר תועלת. רוב הזמן אני רק משחק במחשב כי קשה לי לצאת. אני גר עם סבתא שלי, בגלל שאני לא רוצה לגור עם ההורים, אבל עכשיו בגלל שהלימודים הולכים להתחיל, לוחצים עליי לעבור לבית של אחד מההורים שלי ולא נעים לי איתם. שלא תבינו לא נכון, אני מכבד את סבתא שלי. אני יודע שאני סתם עוד טרחה בשבילה, ושהיא בנאדם מבוגר והיא צריכה לנוח. אני באמת מנסה לעזור לה תמיד כשאני יכול אבל אני יודע שהיא לא רוצה שאני יהיה איתה, ואני מבין את זה. הייתי אמור לעבור אל אבא שלי אתמול, אבל כשארזתי את המזוודה אני פתאום קלטתי את זה והתחלתי לבכות. אני הדחקתי את זה שאני אמור לעבור. טוב לי עם סבתא שלי. אבא שלי הוא בנאדם נורא קשוח, עקשן ואגרסיבי. אני באמת ילדותי, אבל אני יודע שהולך להיות לי יותר קשה עם אבא שלי. וכל זה רק גורם למצב הנפשי הלא יציב שלי לצנוח. אני ממש לא יודע מה לעשות, אני מרגיש אבוד. בבקשה אל תגידו לי דברים בסגנון "יש תקופות רעות ויש תקופות טובות, מתמודדים". זה ממש לא עוזר. אני לא בטוח שמישהו יבין אותי אבל בבקשה תעזרו לי.