אני רוצה להדגיש, החיים שלי דיי משעמים, לא באמת קורה כלום, הולך בתלם...
בית ספר טוב, ציונים טובים, אין בעיות התנהגות, לוקחת את אחותי לחוגים והכל.
אנשים שמכירים אותי אומרים שאני מאוד מתחשב, ומאוד מנומס, אבל אני לא רואה אותם, אני לא מצליח לראות אותם כבני אדם, כל ההתנהגויות והמעשים שלהם כל כך, איך לומר, פשוטים, טפשים, חברי מחשבה, רגשים... זה לא שאין לי אמפתיה, אני מבין אותך מעולה, כנראה יותר טוב מרוב האנשים, אבל 'זה מגיע לסימפתיה אני לא נצליח למצוא טיפה אחת בתוכי.
דוגמא: שמענו רדיו ובדיוק דיווחו שמצאו גופה של ילדה, ורודפים אחרי הרוצח (הסיפור הרגיל) ואמר שלי הזילה דמעה, אבא אמר' הוא מקווה שהמשטרה תתפוס אותו ותכניס אותו לכלא לכל החיים. אבל אני? לא באמת היה לי אכפת, היא מתה. ו...? היא עדיין מתה, זה לא השתנה, והאם אני מתתי? לא.
דוגמא לעניין השני: שאני מסתכל על הילדים בכיתה שלי, אני מופתע כל פעם מחדש. כמה מהם, בכל פעולה שהם עושים, מעבירים מבט לבדוק איך חברי הקבוצה מגיבים אליו, ואם הם לא מרוצים, הם מיחד צוחקים ואומרים שזה בדיחה... אין להם אישיות. הם פשוט עושים מה שיקתבל הכי טוב, וגם את זה לא בצורה מוצלחת כל כך... ותמיד אומרים למ שלכולם כל כך חשוב להרגיש שייכים ורצויים וכו וכו. אני לא מרגיש את זה, בכלל לא. מה יקרה אם הם לא ירצו לדבר איתי? אם יחשבו שאני פריק? אני מניח שיהיה לי יותר שקט...
ופה השאלה, האם זה נורמלי? האם זה בסדר? אני צריך לדאוג ממשהו? א, ויהיה נחמד אם טעננו על הסקר.
תודה על ההקשבה, אנדר וויגין, או סאיקי, אני לא החלטתי (-:
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות