גבר ממורמר מתוסכל, אין לי כבר דעה משלי אני כולם יש להם קריירה עצמאיים

אין יותר מתוסכל ממורמר ממני. אני בן צעיר לארבעה אחים 2 בנים 2 אחיות.
הוריי התגרשו בגיל 13. אמי תמיד הייתה אם מגוננת.
עד גיל 25 שהתחלתי ללמוד הייתי איכשהו כן מגשים את עצמי ולא דופק חשבון וטסתי לחו"ל שהציעו לי לחזור .
התחלתי את הלימודים האקדמאים במדעי החברה ואז התחילו משברים חברתיים שהורידו לי את הביטחון העצמי לחלוטין שאולי אף בגללו פתחתי חרדה אולי חברתית.
הלימודים שלי נמשכו 5 שנים . בגיל 30 הכרתי מישהי והייתי אתה בקשר תלותי של 3 שנים וחצי. היא קנתה בית ורצתה שאני אעבור לגור איתה ואני הרגשתי שלא מיציתי את עצמי מבחינה מינית . זה היה גם קשר מאוד מתוסכל מצדי לא קבלתי אותה ניסית לשנות אותה. באותה הזמן עבדתי במפעל . סיימנו את הקשר ולאחר מכן פוטרתי. אמי כל הזמן נדנדה למה אתה לא עובד לא פה לא שם. שניסתי ליצור איתה קשר זה נגמר בצורה כואבת. הרגשתי רגשות אשם ובכלל גם ביקורת מהמשפחה על איך שהטרדתי אותה. היה לי כעס על אחותי שאיך בכלל את מבקרת אותי . הרגשתי כעס על נשים שכאילו אולי הן מעזות לשפוט אותי (בעיקר דעות ייצוגיות בראש ) והן בכלל צבועות.
שהייתי מובטל אמא שלי כל הזמן הייתה נכנסת לחדר נו מה עם עבודה. ואני הרגשתי ממורמר כועס מאשים עוד יותר נשים בראש.
הגעתי לעבודה בתור פקיד קבלה במלון והייתי בכלל ממורמר . היה שם איזה פקיד רוסי שהיה אומר לי למה אתה לא רושם שמסבירים לך. הרגשתי שהייתי עושה את העבודה מתוך אילוץ לא מתוך אחריות טבעית רק כדי לא להרגיש רגשות אשם שגם ככה הייתי מרגיש אותם תוך כדי.
הרגשתי במלכוד בחיים שלי. שאני לא יכול לעשות מה שאני רוצה. הרגשתי שאני מרצה את אמא שלי בזה שאני הולך לעבודה . שוב עד שפוטרתי בקיץ האחרון ואז שוב לא הצלחתי למצוא עבודה ואמי הבקורתית שוב אמרה למה אתה לא מוצא.
והיום שוב אני עובד בתור שומר לובי . רואה נשים עצמאיות חופשיות ואני מרגיש שאני לא יכול לעשות את זה. כי הרי אם אני פשוט אלך עכשיו להשכיר זה יהיה ילדותי. אפילו להתאמן איך שאני רוצה אני לא יכול לעשות כי זה מרגיש לי ילדותי ואז אני לא עושה את זה כי לי תהיה הרגשה ילדותית שזה בגללי.
גם בעבודה כל המשימות שאני עושה אני מרגיש שאני עושה אותן תוך אילוץ ולא מתוך אחריות טבעית רק כדי לא להגיע למצב שאני ארגיש אשמה בגלל ההתנהגות שלי .
אין לי כבר דעה משלי אני כולם יש להם קריירה עצמאיים ואני מרגיש שבגלל שאני נמצא במצב הזה (כי אני אשם ) אז אין מה לעשות.

איך יוצאים מזה?