שלום, אני בת 15 וחצי. כמו כל נערה מתבגרת אני מרגישה שההורים שלי סוגרים עליי, וכמו שתמיד אומרים זה במובן של ״דואגים״, אבל אצלי אני מרגישה שזה עובר כל גבול.
אני ילדה חכמה, אני חרוצה, אחראית, עובדת ומשקיעה בלימודים, בלי למצמץ קיבלתי 92. אני עושה מה שאומרים לי ומנסה כמה שיותר להביא נחת להורים שלי. כל מה שאני מבקשת הם נותנים לי בכפית זהב, הם אוהבים לתת לי ולפנק אותי כמה שאפשר. אבל כשזה מגיע למתי שאני רוצה לצאת עם חברים שלי הם אף פעם לא נותנים לי. בשישי אני יוצאת עד סביבות 23:30, כשכל החברים שלי יוצאים עד שעות מאוחרות, הם לא נותנים לי לרדת לכמה דקות ללובי של הבניין שיש שם אנשים שמחכים לי, הם אפילו כמעט גירשו את חברים שלי מהבית. לאן זה עוד יכול להידרדר? איזו סיבה מוצדקת יש להורה לעשות את זה לילד שלו? זאת אומרת, למה שיגרש את חברים שלו? רוב היום אני מוצאת את עצמי בבית חסרת מעש, רוצה לבלות עם חברים בחוץ אבל מכריחים אותי לשבת בבית וללמוד.. נכון שזה חשוב, אבל אני רוצה מאוד לצבור חוויות עם חברים שלי.. איך אומרים? זה הגיל.
מה גם שאני מרגישה שזה משפיע עליי, מילדה שאהבה מאוד להתחבר לאנשים אני פתאום שמה לב שאני נהיית מאוד ביישנית כלפי החברה, פתאום יותר קשה לי להיפתח לאנשים. בסך הכל אני מפחדת שבגלל ההורים שלי אני ינותק מהחברה שאני נמצאת בה...
כשניסיתי לדבר איתם זה לא עזר...
מה לעשות?
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- מדורים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות
הוספת סרטון מ-YouTube
כתיבת עצות בקלות ובמהירות
מעקב אחר הדירוגים שהתקבלו לעצות שלך
מעקב אחר העצות שכתבת והתגובות שהתקבלו
ניהול התראות חכמות לתכנים שכתבת ושתרצה לעקוב אחריהם
ללא צורך בכתיבת פרטייך האישיים בהוספת עצות ותגובות
2025