מה לעשות שכבר אבד החשק לחיות? מגיל 12 סובלת מהתעללות; "זבל, שאלוקים יקח אותך"

היי, פעם רטשונה שאני שואלת פה שאלה האמת אני לא יודעת אם מישהו ממכם יענה לי אבל הייתי חייבת לנסות כי כבר אין לי מה להפסיד.
מגיל 12 אני סובלת מהתעללות נפשית ופיזית מצד זאת שגידלה אותי (אימא) מצטערת זה גדול עליי התיאור הזה. אם זה קללות פשוטות של "זבל, כלבה" וגם "שאלוקים יקח אותך" באופן יומיומי, ואם זה צביטות וסטירות לעבר הגוף והפנים. תמיד היה לי איזה שריטה בראש 'לשמור על כיבוד הורים' אז שתקתי והמשכתי הלאה, זה היה נעצר ליום או שעה אבל תמיד היה חוזר למה שהיה. בטח אתם שואלים את עצמכם מה שאר המשפחה שלך עשתה בעינין? אז כן, האחים והאחיות שלי הם תמיד שתקו ולא אמרו כלום, מביטים מהצד איך שהיא מסטירה לי וצובטת אותי במבטי השנאה שלה ושתקו. אבא שלי תמיד ניסה להגן עליי אבל עד שהוא הבין שזה רק הורס לו, תבינו, האישה הזאת היא דמות מאוד דומיננטית בבית אז כל מי שהעז לומר משהו לא במקום, מצטרף אליי.
אבל זה לא העינין כבר עכשיו, העיניו הוא שכשהגעתי לגיל 18 היא חשבה שהיא יכולה עדיין להמשיך עם זה אז אזרתי אומץ סוף סוף וניסתי להגן על עצמי, היא קראה לזה 'הבת שלי מרביצה לי' והעיפה אותי מהבית. מפה לשם הלכתי לכמה מקומות, אבל בגלל שאני כזאת חסרת ביטחון לא היה לי אומץ לבקש עזרהמאנשים שיכולים לעזור לי וחזרתי בבושת פנים הבייתה. עכשיו, עברה כבר שנה, אמנם היא לא מרימה עליי ידיים אבל אני מרגישה את השנאה בעינים שלה.
'חברות' שלי לכאורה כן, לא באמת יודעות מה אני מרגישה כי אני תמיד עסוקה בלטפח את הדמות השנייה 'המצחיקה והסטלנית' רק שלא יבינו כמה כואב לי, כמה המחנק בגרון שלי עצום, אני אשכרה פותחת את העינים כל בוקר במקום שלא רוצים שאני אהייה בו, כל האחים והאחיות שלי מביטים בי כאילו אני אויב מדינה, כאילו עשיתי להם משהו רע.
לפעמים אני דופקת את הראש בקיר ואומרת לי שזה שאשמתי, אני יכולה לבחור לי מציאות אחרת. אבל אני לא מצליחה, הביטחון שלי קרס לרצפה, אני כבר לא מסוגלת לצאת למכולת לבד, וזה הכי מתסכל! שאתה מבין שאתה אחראי למצב שבו אתה נמצא אבל אתה לא יודע איך לצאת ממנו. אין לי באמת מישהו לדבר איתו, מישהו שאני באמת יכולה לסמוך עליו.
כולם מסביב מטפטפים לי כמה אני חלשה וכמה אני מעוררת רחמים, מישהו שהכרתי ניתק איתי קשר לטובת מישהי הרבה יותר שווה. כבר הרבה זמן עולות לי מחשבות אובדניות אך אני לא מסוגלת לעשות כלום. אז פשוט חשבתי, אולי תתנו לי סיבה לחיות?