כן, תפתרי איתה את זה, לא חייב להיות חברות שוב.
החברה הכי טובה שלי מאז גיל 5, היינו מספרות הכל אחת לשנייה, היינו כל הזמן ביחד, היינו משפחה אמיתית, הרגשנו שאנחנו היינו ביחד תמיד ונהיה לנצח.
בכללי אני ילדה מאוד שמחה,אבל אני מסתירה את זה שאני מרגישה שהלב שלי שבור.
רבנו לפני יותר מ-8 חודשים בערך, ראיתי אותה לא מזמן כמה פעמים ופעם האחת היא אמרה לי שלום ואני אמרתי לה שלום אבל אני בכיתי בפנים. אני לא מצליחה להפסיק לחשוב עליה, זה כואב לי אפילו שכאומרים את השם.
אני אפילו חלמתי עליה בפעם המאה שאנחנו משלימות, והייתי יותר עצובה שקמתי.
כל פעם שרבנו אני הייתי אשמה, גם אם זה לא נכון, ותמיד באתי לבקש סליחה, כי אני הרגישה יותר, זאת החלשה יותר שלא מסוגלת להיות בלעדיה.
רבנו בבת מצווה שלי (האירוע הכי חשוב בחיים בערך), על אי הבנה.
בבת מצווה שלה קרה אותו דבר אבל אני לא רציתי להרוס לה את הבת מצווה.
היא התחילה לספר שקרים אליי וכולם האמינו לה (למרות שזה לא נכון), וגם היא התחילה לספר סודות שהם מאוד איישים.
ראיתי אותה וזה היה נראה שהיא המשיכה הלאה, ומצאה משהי אחרת במקומי, למרות שאני יודעת שהיא לא יכולה למצוא משהי שתאהב אותה יותר ממני.
הפעם לא רציתי לבקש סליחה כי אני לא אשמה, ואני לפעמים חושבת איך בא לי פשוט לחבק אותה ולא לעזוב לעולם.
האמהות שלנו היו חברות טובות ועכשיו הם לא כל כך רק בגלל זה.
המשפחה שלה הייתה מאה אחוז הייתה, אבל אמא שלי כשהיא ראתה אותי בוכה ואז אותה בוכה היא הלכה עליה ולא עליי, הילדה שלה בבת מצווה שלה, היא פשוט פחדה שהאמא שלה לא תהיה חברה טובה שלה.
האמהות שלנו דברו על זה ואמא שלה אומרת שגם לה קשה אבל אני בטוחה שלא כמו לי.
בקיצור איך אני הופכת לקצת פחות עצובה?
תודה
הוספת סרטון מ-YouTube
כתיבת עצות בקלות ובמהירות
מעקב אחר הדירוגים שהתקבלו לעצות שלך
מעקב אחר העצות שכתבת והתגובות שהתקבלו
ניהול התראות חכמות לתכנים שכתבת ושתרצה לעקוב אחריהם
ללא צורך בכתיבת פרטייך האישיים בהוספת עצות ותגובות
2025