לוחם קומנדו לשעבר. האנשים שהרגתי רודפים אותי... איך להתמודד?

נתחיל בזה שתמיד ידעתי מה אני רוצה לעשות בצבא.
מגיל קטן כיוונתי ליחידה קרבית מובחרת ובאמת שנתתי את כל כולי בשביל להגיע לשם.
העבודה הקשה השתלמה לבסוף שלפני 12 שנים התקבלתי ליחידת הקומנדו שתמיד רציתי להתקבל אליה לאחר שעברתי מבחנים והכנות קשים.
לא היה אדם שמח יותר ממני בתקופה הזאת, ההרגשה הזאת שהגעתי לאן שתמיד רציתי להגיע ושהעבודה הקשה השתלמה לבסוף לא דמתה לשום הרגשה לפניה.
כשהגיע מועד הגיוס הגעתי במטרה ברורה: לתת את ההכי טוב שלי כדי לשרת את המדינה ואכן התמדתי בזה.
עם השנים עליתי בסולם הדרגות והפכתי מילד צעיר עם חלום לגבר שאחראי על חיים של אנשים ובאמת שאהבתי את השירות שלי והגעתי לרמה של סיפוק והגשמה עצמית שאני לא יכול לתאר, עם כל הקשיים בדרך.
במסגרת השנים שלי ביחידה השתתפתי באינספור פעולות ומבצעים שעליהם לא שמעתם וכנראה גם לא תשמעו כך שלא פעם יצא לי לקחת חיי אדם.
באותה תקופה הייתי חייל שמבצע פקודות, האימונים וההכנות ביחד עם אופי השירות הפכו אותי ואת חברי ליחידה למכונות מלחמה משומנות ויעילות כל שבכל פעם שלחצתי על ההדק רק דבר אחד עמד מולי: ביטחונה של מדינת ישראל ותו לא, הדבר שהכי רציתי היה להגן על הבית.
לאחר עשר שנות שירות נאלצתי לפשוט את המדים מסיבות אישיות לאחר שירות משמעותי שלא ספק שינה אותי כבן אדם.
בשנה האחרונה אני מתחיל לחשוב יותר ויותר על החיים שלקחתי, על הקלות שבה לחצתי על ההדק על המטרה הברורה שבשבילה הייתי איפה שהייתי ועשיתי מה שעשיתי, וזה פשוט רודף אותי,
העובדה שאני, ישירות או בעקיפין, גרמתי למותם של בני אדם.
נשים בצד את העובדה הברורה שרובם ככולם מאותם אנשים היו מחבלים שהגיע להם למות,
אני חונכתי מהבית על החשיבות של החיים והמהות שלהם, באותה תקופה לא חשבתי על המשמעות של הלחיצה על ההדק, אלא רק על המטרה שלשמה עשיתי את זה.
אמי יודע שהמוות שלהם היה מוצדק, אבל עכשיו, שנתיים אחרי סיום השירות שלי, זה לא מרפה ממני
לקחתי חיים של בני אדם!!
חיים הם חיים לא משנה למי הם שייכים ואני כועס על עצמי שהתנהגתי כאילו מסמכותי להחליט מתי הם נגמרים.
לא הייתי מוותר על שנייה מהשירות שלי ומכל מה שעברתי כי ללא ספק אני אדם הרבה יותר טוב בגלל זה אבל אותם אנשים עדיין רודפים אותי ואני לא יודע מה לעשות.
אשמח לעצה ממכם,
ל׳.
נ״ב
סליחה שזה היה ארוך, פשוט היה לי הרבה על הלב.