נוטה למחשבות אובדניות, מצטערת שבאתי לעולם

שלום,

קוראים לי טל ואני בת 25 וחצי. אני סטודנטית רגילה מן השורה ובת צעירה למשפחה רגילה.

לעיתים קרובות אני נוטה להרגשת דיכאון. זאת אומרת, שאני מצטערת שבאתי לעולם ובכלל חושבת שהיה יכול להיות יותר טוב אם לא הייתי.

זה התחיל בגיל ההתבגרות כשעברתי למדינה אחרת והתמודדתי עם קשיים רבים להשתלבות בחברה ולמנטליות שונה. גם לפני שעברתי לא היו לי הרבה חברות, הסתפקתי בשתיים שלוש. תמיד רציתי אבל לא ידעתי איך.

היום, אני מרגישה די בודדה, בלי חברים ולאט לאט מאבדת את האמון במשפחתי.
למשל, יש לי אחות גדולה והקשר היחידי שיש בנינו סובב את השמרטפיות על ילדיה. והורי מצד שני, נותנים לי מעט תשומת לב, אך עם השנים אני נוטה לחשוב שהם לא מבינים את רגשותיי, או מאידך, רוצים שאני אעשה מה שהם חושבים שטוב להם.

באתי ממשפחה דתית, אך כבר כמעט שלוש שנים, שאיני שומרת שבת. הורי לא יודעים על כך, וגם מעדיפה שלא ידעו כי הם שמרנים. יש לי חלומות לצאת בשבתות עם חברים לטיולים ולשרוף את כל הגשרים, אך כנראה אין לי מספיק אומץ או שלא הכרתי את האנשים המתאימים, יש לי נטייה לחשוב שלעולם לא אכיר.

החלטתי שאני לא רוצה לחכות יותר, לא לחברות שיבואו, ולא לבן זוג. החלטתי לעשות דברים לבד. טסתי לחו"ל לבד, נסעתי ברכבות לבד, וראיתי מקומות אך עדיין זה לא סיפק אותי, כי החלום שלי גדול מזה. החלום שלי כולל בחובו חברים שכיף להיות איתם והוא כולל הרבה צחוק וכיף.

אני יודעת שאיני מושכת אנשים אליי. אני הכי רחוקה מחברמנית, והכי רחוקה מלהיות מלאת אנרגיות חיוביות. לרוב אנשים חושבים שאני נערה בת 18 או 19 שחזרה מבית הספר ועכשיו בדרך הביתה. בחורים לא מתחילים איתי בבתי קפה, ובחורות בנות גילי נוטות לחשוב שאני קטנה מהן. לפעמים קורה שאנשים מוזרים ברחוב נועצים בי מבטים וקוראים לי גורמים להרגיש פגיעה וקטנה.

אני פרפקציוניסטית שהיסודיות שלה נמצאת בעוכריה. כל חיי למדתי קשה בכדי ללמוד מקצוע חשוב, אך בסוף הפסיכומטרי שלא הצלחתי לעבור תקע אותי במדעי רוח.
יש לי הזדמנות להגר לארה"ב, אבל אני מרגישה בודדה מידי להתגורר שם, לפני שנה חלמתי לבוא ללמוד שם כשקיבלתי מלגה אך החלום הזה דועך כי איבדתי ריכוז ממזמן.

אני נוטה לאבד תקווה מאוד מהר, אם אני נמצאת במקום שלא נוח לי בו (עם אנשים שאני לא מרגישה בנוח בסביבתם) אני מאבדת סבלנות. אני עושה פרצופים איומים (בלי כוונה) ואני מרחיקה מעלי כל צעד ושעל.
אני לא מאמינה בחברות.
בזמן האחרון, אני נוטה לאבד אמון במשפחה. אני כבר לא גרה בבית חמש שנים, והורי די מפחדים שאחזור הביתה אחרי הלימודים. הם לא רוצים אותי על הראש שלהם, חשוב להם רק שאעבוד-- כל השאר יבוא לבד, את זה הם תמיד אומרים.
יש לציין, שאני מרגישה הכי נוח והכי בטוח בבית הורי, אך איני יודעת אם זהו מצב אידיאלי בשבילי.

אני לא רואה טעם לחיים בלי אהבה.

אני לא מאמינה באהבה רומנטית נצחית.
לכן,
אני נוטה לחשוב שככל שאנחנו מתבגרים החיים נעשים קשים יותר, מדכאים יותר וחסרי טעם.
חשבתי שעם הזמן יהיה לי הכול עכשיו אני נוטה לחשוב שעם הזמן צריך לצפות להרבה פחות.

האם יש אנשים שיכולים לומר שהם באמת שמחים בעולם?
מה גורם להם אושר?
ואם אנשים גורמים אושר לאנשים אחרים, עד כמה זה אמיתי?