בחוסר אונים מוחלט. אוהבת אותו מאוד אך לא מתחברת למשפחה שלו

היי לכולם,

לפני שבעה חודשים הכרתי בחור מדהים שגדול ממני בשנה.
אהבה ראשונה שלי, נשיקה ראשונה, הוא האדם הכי חשוב לי בעולם הזה.

כשהוא עצוב אני אוטומטית מתעצבת יחד איתו, וכשהוא מחייך אני אוטומטית מחייכת גם.

הוא אדם מדהים- יפה חיצונית ופנימית בצורה שאינה ניתנת לתיאור, אדם טוב שכולם אוהבים, שופע חברים, מנהיג וכובש, אף פעם לא פוגע באף אחד.

אך.. יש שתי בעיות עיקריות שמקשות עליי:

הוא מגיע ממשפחה שבתוך עצמה היא מאוד מלוכדת. בהתחלה ביני לבינם הכל היה סבבה, אבל בערך לאחר חודשיים אחותו התחילה להתנהג אליי לא יפה.
מקשר יחסית קרוב שהיה ביני לבינה היא התחילה להתעלם ממני, לגרום לי להרגיש לא שייכת ולדבר אליי בחוסר טאקט מוחלט.
אחר כך גם ההורים שלו הצטרפו למחדל הזה.
התחילו להיות מאוד קטנוניים, לא רצו שאבוא לאירועים משפחתיים ואף לא הסכימו שיגיע לאירועים משפחתיים שלי שאליהם הוא הוזמן.
אף שאלו את אמא שלו אם היא "מרוצה" ממני בפניי, והיא פשוט ענתה "מה זה השאלות האלה?".
לא נעים.

אצלי בבית הוא כמו מלך. יכול לפתוח מקרר חופשי, אבא שלי עושה בשבילו המון דברים ומקל עליו מבחינת נסיעות.
שורה תחתונה- כיף לו אצלי בבית.

המשפחה שלו מאוד קמצנים וזה בא לידי ביטוי בהרבה דברים, ואפילו לא מרגיש לי בנוח לבקש לאכול משהו.

אני מאוד מכבדת- תמיד עוזרת להם לנקות ולסדר, תמיד אומרת שלום ומנסה לפתח שיחה, מנסה להיות הכי בסדר כי ככה אני תמיד עם כולם.

חבר שלי ההפך הגמור מהם- הוא מאוד לארג’ עליי ומאוד אדיב ואדם מואר, מלא באהבה.
אבל מבחינתו חלק מהדברים שהם עושים הם בסדר לגמרי.
הוא מצדו אומר שהם אוהבים אותי מאוד, מה שאני ממש לא יכולה להרגיש מצדם.

אני אדם שמגיע ממשפחה שהיא לא מלוכדת ולא חמה, ההורים שלי לא כל כך מביעים אהבה ואני מחפשת לעצמי משפחה שארגיש בתוכה בנוח.

עכשיו.. אני חצויה.
מצד אחד, הוא הבן אדם הכי טוב שיצא לי להכיר. אין עליו ואין כמוהו.
אבל מצד שני- אני מרגישה שאני סופגת יותר מדי. זה מקשה עליי וגורם לי לתחושות של תסכול וחוסר אונים.
יש לציין שלחברים שלו אני מאוד מחוברת והם מאוד אוהבים אותי, כך שיש איזשהו משהו בחייו שיש לי קשר טוב איתו.
אבל.. האם זה יכול להימשך כך?