אני שונאת תינוקות! האם זה נורמלי?

יש לי מן קטע כזה.. אני שונאת תינוקות.
אבל לא שנאת מוות של "תמותו תינוקות" משהו יותר כמו.. איכס אל תתקרב אלי גור אדם מטונף.. כזה.
אני מרגישה שזה קצת לא נורמלי לפעמים... נכון, אני יודעת שיש הרבה אנשים שלא מחבבים תינוקות אבל שעדיין יש להם אמפתיה כלפיהם..
אבל לי אין אפילו אמפתיה כלפיהם. כשאני שומעת תינוק בוכה זה יכול לחרפן אותי מעצבים. בכי של תינוק זה הרעש הכי שנוא עליי אחרי נחירות.
כשמקרבים אליי תינוק ואומרים לי תראי איזה חמוד!!! קושקוש נושנוש בוביביביביובו אני פשוט מסתכלת עליו ומנסה לעשות את עצמי כאילו אני חושבת שהוא חמוד אבל בתוכי אני מרגישה ממש סלידה....
כשמשהו קורה לתינוק, נגיד הוא נופל ובוכה, או שלא יודעת מה קורה לו... הרבה פעמים אני בכלל לא ארחם עליו. ויותר מזה, אני נוטה לרחם על בעלי חיים הרבה יותר משאני מרחמת על בני אדם ותינוקות בכללי....
פעם כשהייתה תקופה של רקטות וקסאמים חזקה, טיילנו אני וחברות וראינו גן שעשועים עם ילדים קטנים משחקים אז אמרתי לחברותיי- תארו לכן שנופל פה עכשיו קסאם באמצע גן השעשועים וכל הילדים מתעופפים באוויר ופשוט התחלתי להיקרע מצחוק והן הסתכלו עליי במבטי אימה.. כאילו לא הבינו מה נדפק לי בשכל ואם אמרתי את זה ברצינות.... ואז הן קראו לי סדיסטית.
נמאס לי שתינוקות הם נושא "טאבו" ואי אפשר לצחוק עליו.
והשיא הגיע ממש עכשיו.. כשראיתי את הכתבה הזאת- http://news.walla.co.il/?w=/16/2742843
בה מצולם אדם בסין שהחליט לנקום בשכנו והעיף את בנו התינוק באוויר, ובמקום להזדעזע מהמעשה פשוט התחלתי לצחוק.... המראה של התינוק מושלך ועף באוויר בכלל לא עורר אצלי אמפתיה כלפיו אלא רק גרם לי לגחך. פה כבר הבנתי שיכול להיות שאולי באמת יש לי בעיה.... יכול להיות שזה עובר קצת את הגבול....
יש לי גם זיכרון מעומעם מהעבר, כשהייתי ילדה קטנה בעצמי, אולי בת 7 או 8.. השאירו אותי לשמור על בנם הקטן של השכנים שלי לכמה שעות בודדות ואני זוכרת שבאיזשהו שלב הוא פשוט התחיל לעצבן אותי אז הרבצתי לו קצת (לא מכות רצח.. מכות קטנות כאלה) אבל עדיין.... אני לא בדיוק זוכרת, נראה לי שאני מנסה להדחיק את זה. היום אני לא ארביץ לתינוק חלילה, ולא אתעלל בו. אבל גם לא ארחם עליו.... יכול להיות שזה התחיל מאז?
אני ממש מודאגת בקשר לעתיד, כשאחליט בעזרת ה' להביא ילדים לעולם, האם גם כלפיהם לא תהיה לי אמפתיה? או שלילדים שלי כן תהיה לי אמפתיה ורחמים?
איזו מן אמא אני אהיה בדיוק????
והאם כדאי לי לבדוק את זה אצל פסיכולוג או שזה נראה לכם דבר נורמלי שיחלוף?