נגמר פרק חשוב בחיים שלי, ויוצא שאני מסתכלת אחורה ורואה כאילו הכל מהצד, את עצמי.., את כל הרגעים כמו תמונות חולפות שזזות מעט כשמתעכבים עליהן ובכל תמונה שאני עוצרת לראות אני רואה כמה טעיתי, מרגישה הרבה כאב ורחמנות לאותה מישהי (אני) שמסתובבת שם באותו רגע שבוכה/עצובה/כועסת.. סתם מוציאה מעצמה...
חבל שאי אפשר לחזור בזמן עם כל מה שאני יודעת היום.. פשוט לעצור את אותו רגע ולשלוף את הבחורה החוצה מהתמונה ולהסביר לה בצד בשקט להפסיק. לעצור הכל, לבכות קצת בצד, מותר לבכות ופשוט ללכת. זאת לא מלחמה, זה ללכת עם הראש בקיר, אין אמונה כי יגיע יום ובבום הכל ינחת... האדישות והכי חשובה הרגיעה! הכל עובר ליד.
יש מלא דברים שאני לא אוהבת בעצמי כמו למה אני לא מקבלת מצבים וסתם נלחמת. אני מסתכלת סביבי ורואה גם שהרוביותר מרוכזות בעצמן ובגלל זה קל להן להיות קלילות ולא משנה עם מי.. אני מסכימה ששם אני טועה אבל מעניין אותי לדעת איך הן נקשרות, כמה זמן זה לוקח להן ומה הן חושבות כשצריך לסיים את זה ואיך הן מצליחות?
סובלות כמוני? עוברות את כל מדורי הגהנום או שלא נכנסות לזה בכלל? עד כמה הן מרשות שיתאכזרו אליהן? והאם באמת אחרי ששיחררו הרגישו אדישות ושקט פנימי כזה כאילו אף פעם לא הכירו אותו? זה בן אדם אחר, חדש.. כמו זר. לפעמים יוצא שיש לי שאלות באוויר כזה כמו למי הוא עכשיו ישקר ויזלזל? כמה עצוב זה לחשוב את זה אבל זה מה שיוצא כשאני מסתכלת אחורה.. הרגשה ממש מוזרה כל מה שעברתי ועדיין אין לי תשובה...ואיך איפשרתי לזה בכלל להמשיך כאילו באמת, מה עבר לי בראש... למה נתתי לדרוך עלי בכלל, את מה זה שירת לי? אני אנצח את הכל? את עצמי ואת מה שאני מרגישה? כאילו באמת? ממש לא. כלום לא באמת ישתנה...וכשמתעקשים הרבה פעמים דברים לא באמת זזים, סתם תקועים. פשוט תופסת את הראש ואומרת כמה טיפשה אפשר עוד להיות.
אני פוחדת שזה יקרה לי שוב, אני פוחדת שבעתיד מישהו ירגיש שכבר עברתי דבר כזה ושגם הוא יכול.. נורא מפחידה המחשבה הזאת שזה יהיה לי חשוב כל כך ואני אפול לבור הזה שוב... כל כך פוחדת...
מה עושים? למישהו יש רעיון?
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות