אמא את בחיים לא היית אמא בשבילי, למה כל מה הרע שאת עושה לי מגיע לי?

בטח מי שיקרא את כל מה שהקלדתי כאן יחשוב שזה ספאם אבל בשבילי זה פריקה מהלב אז תחשבו מה שאתם רוצים כי זאת המציאות שלי. לאמא מאז שאני ילדה חטפתי ממך מכות קללות והשפלות בבית ובמקומות ציבורים אבל אף אחד לא העז אז להתערב ולא התלוננו נגדך. את שהחלטת לבגוד באבא עם אח שלו ולהביא איתו עוד 4 ילדים החלטת למרר לי את החיים עד הסוף... תמיד עשית בין הילדים בבית השוואות את הראת לי שינאה מתמדת כי את שונאת את אבא שלי. לא רצית להתחתן איתו ובכל זאת הבאת מימנו ילדים וגרמת לי סבל רב עד היום. את חייה את חייך וכל מה שעשית לי לא מספק אותך למרות שאני כיום בת 30 נשואה פלוס ילדה מתוקה, את משתדלת למרר את חיי עד תום.. את מסכסכת ביני לבין האחיות בבית ממציאה שקרים. גרמתי לך סבל שעזבתי בגיל 17 וחצי את הבית ביחד עם הבת הגדולה שלך בגלל שמה שנעשה בבית בלי שאף אחד בחוץ לא יודע ולא שומע אנחנו נחשפנו אליו. בשבילנו העולם בחוץ היה הרבה יותר מוגן וורוד לאומת הבית ששם עברנו הטרדות מניות מהבן זוג שלך זה שהבאת מימנו 4 ילדים (כן אח של אבא) ולא רק שאת היית מכה אותנו הוא היה מכה אותנו ומקלל שאת היית בעבודה וכשהייתי נירדמת במיטה שלך כי שם אולי הרחתי את הרייח שלך שנתן לי תחושה שאני מוגנת (ככה הרגשתי שיש לי אמא) -הוא היה מבצע בי את זממו, הוא נגע בי הוא מישש את האחורים שלי ללא הפסקה מתחת לתחתון ומעביר את היד שלו ואני?!?! אני הייתי משתתקת במקום ולא מבינה מה הוא עושה כי לא הייתי בטוחה אם זה בסדר או לא, הרגשתי מבולבלת ומפוחדת אבל את אולי ידעת מיזה ואולי לא, מה שבטוח עצמת עיניים או התעלמת מזה כי לא רצית לדעת או לשמוע, כיום מסתבר שאני לא היחידה שהוא עשה את זה הוא עשה את זה גם לעוד בנות בבית. אם הייתי מנסה לספר לך שעברתי דחייה חברתית בכיתה היית פשוט מתעלמת או שמאשימה אותי ומשאירה אותי לבד להתמודד. הפכתי לפחדנית והתחלתי לגמגם הביטחון העצמי שלי ירד והערך העצמי שלי נפגע כי לא היה מי שיגן עליי. לפעמים היית בורחת ומשאירה אותנו עם אח שלך שהיה מרביץ ולפעמים מלטף כדי שיחנך וילמד אותנו ושיעזור לנו בשיעורי הבית. לא ידעתי אהבה והרגשתי מאוד בודדה, סגורה וביישנת אחת שמנודה חברתית כי לא ידעתי איך להשתלב בחברה בחוץ כי כל הזמן הראש במחשבות ופחדים שאגיע לבית ושוב יתחיל כל הסבל בסוף יום הלימודים. כיום שאני נשואה ומגדלת את הבת שלי אבל את לא מפסיקה להתמיע באחיותי שאני אדם קטן ולא מגיע לי כבוד, שאני הרסתי לך את החיים שעזבתי את הבית ושאני זו.. ושאני קנאית ולא מפרגנת לאף אחת מהן למרות שזה לא נכון כי בכל בשורה טובה שסיפרו לי אני שמחתי מעומק הלב וחיבקתי, והכי שמחתי בשבילהן שלמרות שהם פחדו לעזוב את הבית ונשארו לגדול עם אמא כמוך הם הצליחו להתעלות על דרך חיים טובה ומצלחה וזה לא בזכותך!. אני רוצה להגיד לך שאת תלכי לעולמך אני לא אבכה עלייך ולא רוצה לתת לך את הכבוד האחרון כי לא מגיע לך!
תודה למי שקרא/ה אני שחררתי..